בין יעקב ליוסף (מז, כח-לא)

יעקב בגיל 147 לאחר שזכה לשהות שבע עשרה שנים במצרים, בחברת משפחתו הגדולה, כולל בנו יוסף ושני נכדיו מנשה ואפרים. הוא קורא ליוסף כדי לצוותו על סדרי קבורתו ומשביע אותו שלא יקברהו במצרים אלא במערת המכפלה

ברכת מנשה ואפרים (מח, א-כב)

יוסף, מתבשר על כך שאביו יעקב נוטה למות והוא לוקח עמו את שני בניו ומתייצב למרגלות מיטתו של יעקב. יעקב מספר לו כי הקב"ה נתן לו נבואה על כך שעתיד אחד מבניו להיות לשני שבטים ויוסף מבין שהוא שיזכה לכך ולכן שני בניו, מנשה ואפרים, יכללו מעתה בין שבטי ישראל. יעקב מבקש לברך את שני הנכדים, ויוסף מגיש אותם אליו כשמנשה הבכור לימין יעקב ואפרים הצעיר לשמאלו. יעקב משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ומברך אותם. יוסף חושב כי הדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן והוא ממהר לתקן את הנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומבהיר כי ידוע לו שמנשה הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים, אומר יעקב ליוסף, יגדל ממנו ולכן ראוי להתברך בימין.

יעקב מעניק ברכה לבניו (מט, א-כח)

יעקב מכנס את בניו להשמיע דברים ולברך אותם טרם מותו. דבריו הם שילוב של הגדרת מהותו ותפקידו של הבן ודברי ברכה ונבואה על העתיד לקרוא איתו ועם צאצאיו. בין הדברים משלב יעקב גם דברי תוכחה. הדברים נאמרים ברובם בלשון קצרה שרב בה הרמוז על הגלוי.

הצוואה והפרידה (מט, כט-לג)

יעקב חוזר בפני כל בניו על רצונו-צוואתו להיקבר במערת המכפלה, אשר בה הוא גם קבר את אשתו לאה. יעקב אוסף את רגליו ו'נאסף אל עמיו'.

יעקב זוכה לכבוד מלכים (נ, א-יד)

יוסף פורץ בבכי, נופל על-פני אביו ונושק לו לפרידה. הוא מצווה על רופאי מצרים לחנוט את גופתו אביו ובמצרים מוכרזים שבעים ימי אבל כאות אהבה והערצה ליעקב. לאחר שיוסף מקבל אישור מיוחד מפרעה, הוא יוצא יחד עם אחיו בשיירת לווייה ענקית ומכובדת לקבור את יעקב. השיירה עושה דרכה אל ארץ כנען, אל מערת המכפלה שבחברון. תושבי ארץ כנען ומלכיה, התרשמו משיירת הענק העולה ממצרים והצטרפו אף הם אל מסע ההלוויה. וכך זכה יעקב אבינו לכבוד מלכים הראוי לו.

האחים של יוסף חוששים מנקמה (נ, טו-כא)

לאחר מותו של יעקב ועקב משקעי העבר, חוששים אחי יוסף כי עתה לאחר הסתלקות האב הוא ינקום בהם על כל הרעה שעשו לו. לפיכך, הם שלחו אליו שליחים ובפיהם צוואה, כביכול, שלפיה יעקב אביהם ציווה לפני מותו, לסלוח להם. אחר-כך באו הם עצמם לפני יוסף, נפלו לרגליו והציעו עצמם לעבדים כדי להינצל מנקמתו. יוסף הצדיק פורץ בבכי לנוכח המעמד והוא מבטיח לאחיו כי אין בדעתו להרע להם בשום אופן. הוא מסביר להם כי גם אם מחשבתם הייתה להזיק לו במכירה, הרי שהוא מקבל זאת באהבה מטעם ההשגחה העליונה שהביאה אותו למצרים כדי שיוכל להציל את העולם מרעב. יוסף הבטיח לאחיו כי ימשיך לעזור ולתמוך בהם כבעבר.

צוואת יוסף (נ,כב-כו)

יוסף זוכה לראות בחייו נכדים ואף נינים ומגיע לגיל 110 שנה. לפני מותו, בצוואה שיש בה מן הנבואה, אומר יוסף לאחיו כי יבוא יום והאלוקים יעלה את בני ישראל מארץ מצרים. הוא מבקש מאחיו ואף משביע אותם להעביר לבניהם ולבני-בניהם את הציווי, כי כאשר יגיע יום פקודה זה, יעלו היוצאים ממצרים את עצמות יוסף לקבורה בארץ ישראל.