העימות והמפגש שבין י הודה ליוסף (מג, יח-ל)

הפרשה, מתחילה בפעולת ה"וייגש", מטעם יהודה, שערב באופן אישי לאחיו בנימין הצעיר, שכן, הוא יודע שחייבים ללבן את העניינים מול יוסף, גם במחיר של תקרית קשה אף אלימה. ובהתאם, הוא ניגש ליוסף, בספק נימוס ובספק תקיפות אך בגישה שבמסגרתה הוא אינו מותיר מקום לספקות באשר לנחישותו. יהודה מסביר כי בנימין ירד למצרים על-פי בקשת יוסף וזאת, למרות חוסר שביעות-הרצון של יעקב לקחת את בנו עם האחים למצרים, בעיקר לאחר שהוא כבר שכל בן אחד. ואנו למדים מהתורה, שיהודה, ערב אישית בפני יעקב, להחזרתו של בנימין עד כי לא יוכל עתה לחזור לארץ כנען בלי האח הצעיר. יהודה מסיים את דבריו בהבעת נכונות להיות עבד במקום בנימין, שבאמתחתו נמצא הגביע ש"נגנב" מבית יוסף (ושאותו שתל יוסף בכוונה תחילה אצל האח).

יוסף הצדיק מתוודע לאחיו (מה, א-כד)

על פי הפרשה, בעוד יהודה מדבר אל יוסף, אך לא יודע שזהו אחיו, מגיע שלב שיוסף לא להמשיך ולהתאפק  מול אחיו והוא מבקש מכל הנוכחים לפנות את החדר, וכך, כשהוא לבדו עם אחיו הוא מתוודע אליהם. יוסף מדבר עם אחיו רכות ומסביר שכל השתלשלות העניינים, מרגע מכירתו ועד עתה היא השגחת אלוקית שכוונה את הדברים לכך. הוא אומר לאחיו שימהרו לעלות ארצה אל אביהם יעקב ולבשר לו את הבשורה הגדולה. כיוון שצפויות עוד חמש שנות רעב, יוסף מבקש שאביו עם כל בני ביתו ירדו מצרימה, הוא זה שידאג לכל מחסורם. לאחר מכן, מתחבק יוסף ומתנשק עם בנימין ועם כל אחיו בני ישראל. האחים נרגעים מעט ומנהלים איתו שיחה. גם פרעה שנודע לו על ההתרחשות, תומך בכך שיעקב ומשפחתו ירדו מצרימה, הוא מבטיח להקצות להם חבל ארץ משובח ולמלא את כל צרכיהם. בהמשך מתואר כיצד האחים שבים אל אביהם כשהם עמוסי מתנות ומשלוחי מזון בדרכם לבשר לו את בשורת בנו החי. יעקב שומע את הבשורה "עוד יוסף חי" ואינו מאמין. הבנים משכנעים את אביהם ומציגים סימנים שמסר להם יוסף כהוכחה. ישראל הזקן שהתאבל כל השנים על בנו ומיאן לקבל ניחומים, מתעורר לחיים - "ותחי רוח יעקב אביהם". יעקב מחליט לרדת למצרים, לזכות ולראות שוב בחייו את בנו האהוב יוסף.

תחילת הגלות: עם ישראל, האחים, יורדים למצרים (מו, א-לד)

יעקב שנוסע למצרים אל בנו, יחד עם יתר ילדיו, חונה בבאר שבע ומעלה קורבנות לה', והבורא אשר נגלה אליו מחזק את החלטתו לרדת מצרימה. ה' מבטיח ליעקב להיות עמו במצרים, ומבשר לו כי בגלות תתפתח המשפחה ותהיה לעם גדול. בסופו של דבר יעלה ה' את ישראל ממצרים וישיבם אל ארץ אבותיהם. התורה, בשלב זה, מונה את משפחת ישראל (שבעים נפש) ומציינת אותם בשמותיהם. בעוד יעקב ומשפחתו מתנהלים לאיטם מצרימה, שולח יעקב את יהודה כדי להקים במצרים תשתית תורנית - בית מדרש שיהווה מרכז לפסיקה הלכתית ולחינוך הילדים. יוסף מתבשר כי המשפחה בדרך. הוא אינו ממתין לבואם. בעצמו הוא רותם את הסוסים למרכבה ויוצא לפגוש את אביו הזקן כבר בדרך, עוד לפני הגיעו אליו. במפגש המרגש, יוסף מתדרך את אביו ואחיו לומר לפרעה כי הם רועי צאן כדי שיוכלו לקבל חבל ארץ משלהם, שהיא ארץ גושן, המשופעת במרעה.

המפגש בין יעקב לפרעה (מז, א-יב)

יוסף מציג חלק מאחיו, לפרעה. האחים נוהגים על פי עצתו של יוסף ומספרים שהם רועי צאן ואכן פרעה מחליט להעניק להם את ארץ גושן לנחלה. לאחר מכן, מציג יוסף לפרעה את אביו ופרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך הוא מציין לפניו ששנותיו היו מלאי צער וקשיים. יעקב מברך את פרעה ונפרד ממנו. יוסף מושיב את משפחתו המורחבת בארץ גושן ודואג לכל מחסורם.

יוסף משתלט על כל מצרים (מז, יג-כז)

עם ירידתם של בני ישראל למצרים, ובעקבות ברכתו של יעקב נפסק הרעב הגדול, למרות שחלפו רק שתיים מתוך שבע שנות הרעב החזויות. אך התורה חוזרת, לאחר תיאור קורות יוסף וכל משפחתו, ומתארת את שהתרחש במצרים בשנות הרעב. כזכור, כל האזרחים מגיעים למחסני יוסף כדי לרכוש מזון. לאחר זמן נגמר כספם של האנשים ויוסף מוכר מזון תמורת עדרי צאן ובקר ושאר בעלי חיים. עם תום שנת הרעב הראשונה, לא נותר בידי העם כל רכוש, כי אם גופם ואדמתם. יוסף מלאים את כל אדמת מצרים תמורת המזון שהוא אגר במחסנים ויוזם פיזור אוכלוסין כדי שלא ישאר זכר של בעלות מהאנשים, על אדמתם. בפעולה הזאת יוסף גם מנע את חרפת הזרות של משפחתו. בתום השנה השנייה, כאשר מתחילה האדמה להצמיח בברכתו של יעקב, נותן יוסף זרעים לכל נתיני הממלכה ומגיע איתם להסכם שחמישית מהתבואה תועבר כמס לאוצר המלך. כך העשיר יוסף את אוצר המלוכה בצורה חסרת תקדים, ואף זכה לתודות ותשבחות מהעם, שקיבל יחס הוגן ויכולת לשקם את הכלכלה האישית.