עניינים שונים ומגוונים, אשר עליהם כתוב בפרשת "ויחי", מתארים לנו את סדר העבודה הפנימית של האדם שקורא את התורה כספר הוראות, הנוגע לגבי הלכי נשמתו, מתוך רצונו להגיע להשגת האמת והאושר שבחיים, באופן שהוא מעל התלות בחומריות ובגשמיות, שמהם ניזון הגוף. ואפשר להגיד בקיצור נמרץ, שמן הפרשה הזו אנו למדים כמו האמרה העממית, ש"הכל לטובה", כך שבאותה מידה שיוסף סבל ונעשה לו רע, הוא ראה את הכל לטובה והבין, שהכל נבע מטעם הבורא, לטוב ולא לרע. כלומר, שאין בו התרעמות כלפי הכוח העליון על כל מה שהוא סיבב לו ובדומה, אין לו גם רצון לנקום באחיו שזרקוהו לבור וגרמו לו עוול במשך שנים רבות. יוסף הצדיק, מצדיק את הבורא ואת הבריאה בהרגשת לבו שהכל היה לשם מטרה מסוימת, של טוב, ועל כן אין בלבו רע, על כל שקרה לו. ועל מושג זה של "צדיק" המיוחס ליוסף, אנו לומדים מכתבי הרוח השונים, באופן שאין מילה זו מתארת את מי ש"סתם" אומר ש"הכל לטובה" ומפזר סיסמאות שהבורא טוב מהשפה ולחוץ, אלא המדובר במי שמרגיש כך ממש, כהרגשה, כמציאות חייו, שהיא עיקר העניין. לפיכך, מי שבלבו חש רע, הרי שהוא באופן טבעי לא צדיק ואף קרוב יותר לדרגות של "רשע", כי בלבו, הוא מאשים את הבורא, או סובל, וזאת כמובן בהשלכה לכך שאם הבורא הוא זה שברא את המציאות והאדם מרגיש רע, אז הרע נובע חס ושלום מהבורא הרע, שברא בריאה רעה. ועדיין, אין האדם יכול להפוך ולהיות צדיק, כך מן הסתם, אלא רק לאחר שעבר את כל מה שצריך לעבור ובמסגרת זו, גם את ההרגשות הרעות, שעליהן הוא מתגבר ומגיע אט אט, לצדיקות ולהיותו "צדיק". ובמסגרת זו, של פרשת "ויחי", מופיעים הדברים כאמור בצורות שונות המוצגות לנו בפרשה וביניהן, בקשת יעקב אבינו ליוסף בנו, לעשות עמו "חסד של אמת" בכך שיקברהו בארץ ישראל ולא במצרים. וכמו כן, מתארים לנו הפסוקים כיצד לאחר הסתלקות יעקב טוענים האחים כלפי יוסף שאביהם אמר והוריש הוראה, שלפיה אל לו ליוסף, להתנקם באחיו, אך הדבר אינו מופיע במפורש בפרשה ונדמה שהם טוענים זאת, מבלי שהוא הורה להם כך.

ובהתאם לכל זאת, צריך להבין מספר עניינים וביניהם את עניין הגוף, לעומת הנשמה. "גוף", מבהירים לנו חכמי הרוח, הוא לא רק הבהמה החיצונית שעמה אנו מבצעים פעולות בדומה לכל חיה ובהמה שבעולם, אלא שזו מילה, המצביעה על ה"רצון לקבל לעצמי" מכל פעולה שאנו עושים בעולם וזה, הגוף. כלומר, זהו הרצון, שמניע אותנו במסגרת חישוב שכר של מה שעושה לנו טוב וממה להתרחק, שהוא זה שעושה לנו רע. ועם כל זאת, אדם שהתפתח דיו כבר רואה ומבין, שהוא לא משיג את האושר בחיים מאופן פעולה זה, שכן, מה שמביא את האושר, זוהי השגת האמת לעומת השקר, ולא ההליכה אחר "מר", שעושה לנו רע, או "מתוק", שעושה לנו טוב, כמו שאר היצורים. האדם, בשונה מיתר הבריות, משיג סיפוקו מטעם שאיפתו לאמת שבחיים, אפילו אם היה יודע שיהיה לו רע ממנה ברמת מר, עדיין הוא נקרא אדם, כי עניינו, לחיות באורה של האמת. ומאחר שאדם מפותח הוא זה שמבין שיש יותר מגשמיות וחומריות, כלומר שיש רוחניות ושעליו להשיגה כקשר אל הקב"ה, או אז, הוא אינו רוצה לאחוז בדברים בצורה מזויפת, כי אם בדרך אמתית, שאינה אמונה עממית פשוטה, ושאמונה זו תיחשב אצלו ממש כידיעה, כפי שהוא מבין, מרגיש ויודע דברים, בחיותו בגופו בעולם הזה. אך עדיין, ההפרש שבין גשמיות לרוחניות, הוא בכך שהגוף, המיוצג בשכל האדם, הוא זה שעושה עבורנו חישובים ממה נהנה ויצא ממנו שכר, כך שעל פעולות כגון אלו עלינו לטרוח ולעומת זאת, הרוחניות, הבורא, נסתר מאתנו ואין לנו הרגשת שכר ברורה, כפי שיש לנו ממה שקשור בנו, בעולם הזה. ומשום שהאדם המפותח כבר מבין שהוא לא משיג את אושרו בעולם הזה, הוא נוהה אחר הרוחני, אחר האמתי, כי בתוך תוכו דבר מה פועם ומפעם בו ומכוונו, לדרך זו, של רוחניות. וחכמי החסידות, המתארים לנו את ה"מגדלור" הזה, שגורם לנו לנוע לכיוון הרוחני, מכנים את המגמה הזו כ"נקודה פנימית שבלב", כמן ניצוץ אלוקי ממעל, שקיים בנו, בכדי שאכן נבחין שיש בחיים הללו הרבה יותר מרדיפה אחר כסף ותענוגי הגוף, החולפים עם מותנו. ומי שכאמור כבר מפותח דיו, הוא מי שמתחיל לרצות ללכת בדרך הזו, עד השגתו את האמת שבחיים ודרכה את האושר הנצחי, לעומת העושר החולף, כי האושר ממשיך לחיות ברמת הנשמה שהאדם משיג בשונה מן הגוף ורצונותיו, שכלים ונכלים, עם פטירתנו.

כך שבעצם, מתוך הדברים הללו, מתארים לנו הפסוקים מדרגות שונות כמו "אב" ו"בן" שהם סיבה ותוצאה, בהשלכתם על יעקב אבינו, על יוסף והאחים, כדמויות חיצוניות לכאורה, אך הכל מצוי בנו, בתוכנו, כאותם בירורים ודרגות שונות, של הקשר שלנו, לאמת. כלומר, לבורא, שעניינו "חסדים". ומתוך כך, אנו יכולים להבין שבקשת יעקב מיוסף לעשות עמו "חסד של אמת" במסגרת הוראתו אליו להיקבר בארץ ישראל, היא הוראה על כך שצריך להשיג את מידת האמת. ומידה זו, מושגת מתוך מצב הנקרא "לא לשמה" אבל בשאיפה, להגיע "לשמה". ועל כן, מסביר גם רש"י שחסד של אמת, הוא חסד שעושים עם המת, כי ממנו, אין לנו מה לצפות לתמורה כלשהי, שזה מרמז על כך שהאדם לא מבקש שכר ורווח, מרצונו ללכת בדרך האמת. כך, יוסף, כמו גם אנחנו, צריכים לרצות בקשר עם הבורא לא מתוך כך שייצא לנו מזה דבר מה אלא מפני שזו האמת ובה, מתגלמת דרגתנו, כ"אדם". ומי שמצליח ללכת בדרך זו, תוך התגברותו על טענות פנימיות שכליות שמתנגדות לכך כי באין שכר הגוף מסרב לפעול, הוא יוסף הצדיק, שזו אותה דרגה שבתוכנו, המושכת אותנו לפסוע בשביל, המוביל אל האושר הרוחני, הנובע מהקשר אל האמת. ובעצם, מתוך ההשגה של המדרגה הזו, כבר מובן לאדם, כפי שגם היה ברור ליוסף, שיעקב אביו לא היה רוצה שהוא אכן יתנקם באחיו ויתנכר להם, שכן, מטעם השגת הקשר עם הקב"ה, מבין האדם, כפי שיוסף מבין, שכל שנעשה היה לטובה ממילא וזו, גם הוראת יעקב אבינו שאינה מפורשת בפסוקים אלא נאמרת על ידי האחים, ליוסף, לאחר הסתלקות יעקב. היינו, שהכל היה לטובה ושהבורא גלגל את הדברים בדרך הזו, לא על מנת להביא לרע לבסוף, אלא לטוב, על פני כל הרע ככתוב , ש "על כל פשעים תכסה אהבה". ואהבה, היא המטרה, כאותה מידת טוב אינסופית, אם מטעם הבורא כלפי הנבראים ואם מטעם הנברא, שצריך להשיג דרגה זו, שבבריאה.

או במילים אחרות, הוראת יעקב, ישראל, ליוסף, העולה מן הפסוקים היא אודות ההגעה למצב ה"לשמה" על אף הקושי שקיים ב"לא לשמה", כי ממנו הוא יגיע למטרת הבריאה שהיא הרצון של הבורא להטיב לנבראיו ולהעניק להם שפע. וכמו שמסבירים חכמי הקבלה, דרגה ראשונה של האדם בפסיעתו בשביל אל הרוחניות, היא ההפנמה שכל מעשיו הם לעצמו וזה נקרא "מקבל על מנת לקבל" ואגואיזם, שכולו אהבה עצמית שבמסגרתה אין הגוף, המיוצג בשכל, מאפשר לנו לעשות דבר מה ללא שייצא לנו ממנו תמורה. ומעבר לכך, אנו לא נמצא בעצמנו גם כוחות כחומר דלק, שיניעו אותנו לפעול בניגוד לטבע זה שעמו נולדנו. עם זאת, ככל שהאדם מקבל תיקונים רוחניים הוא עובר לשלב של "משפיע, על מנת לקבל" שזה ה"לא לשמה" שבמסגרתו האדם מכיר ברע שבו ובמרחקו מן האמת ומן ה"לשמה", שכן, מפנים האדם שכל מעשיו ומהותו הם לשם עצמו ושאין לו דרך להגיע לדבקות בבורא, ללא עזרת הבורא ומשום כך, הוא פונה לעזרת חסדי שמיים. ממצב זה, האדם מתקדם לדבקות שהיא "משפיע על מנת להשפיע", כי הבורא הוא זה שעונה לתפלות האדם ומסייע לו להתגבר על יצר הרע, שמנע ממנו את האושר האמתי ורק אחרי כל זאת, יוכל האדם להתקדם למטרה הסופית. והמטרה היא להגיע למצב של "מקבל, על מנת להשפיע", שעניינה היא קבלת שפע מהבורא ושאותו הוא רוצה לתת, אך האדם לא מאבד את השפע לאגואזים, אלא ממשיך לקבלו כל העת, כי הוא רוצה שהבורא ייהנה, מזה שהאדם עצמו נהנה, שזו עיקר המדרגה. והיא, אף מיוצגת בפסוקים שבפרשה, בהבטחת יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך",  כאותה דרגה של אושר המובטחת לאדם, שימלא את עניין ה"חסד של אמת", מתוך שאיפתו לרוחני, ללא חישובי שכר ורווח או יותר נכון, בהתגברות עליהם, על ידי פנייה לרחמי שמיים כך שהבורא, יסייע לנו לנצח את יצר הרע, שאלו הן המחשבות, שנגד הרוחניות והאמונה השלמה שאליה, עלינו לשאוף.