הפקת לקחים, היא חלק בלי נפרד מפרשת "ויגש" אשר מרמזת בחלקה על עוונות וכפרת עוונות, שהם חלק בלתי נפרד ממסעו הרוחני של מי שמבקש קשר, עם הכוח העליון. שכן, חטאיהם של האחים כלפי יוסף, אחיהם הקטן, היא דבר מה שעליו הם היו צריכים לתת את הדין ולעשות חשבון נפש עם עצמם, תוך הרגש החרטה שפיעם בהם עקב מכירת האח, תוך גרימת הצער לאביהם, יעקב אבינו. שהרי, במשך כל התקופה הזו אשר בה אבד הקשר עם יוסף, היה בטוח יעקב שבנו מת וכפי שמובא בכתובים הוא התאבל עליו וסבל קשות ומכאן, הובילו הדברים לכך שבסופו של עניין החלו האחים, עשרת השבטים, להבין את חומרת מעשיהם ולכפר עליהם. כלומר, להפנים את גודל העוון שהם הביאו על עצמם ועל יעקב אבינו וכהשלכה, היה עליהם להשיג כפרה על העוונות הללו, שנגרמו.

"שני מלכים" הם יהודה ויוסף. ובטרם התגלות יוסף לאחים, ישנה מחלוקת ביניהם, על השליטה. יוסף, שהוא המסמל את ספירת היסוד, את התורה והגישה הרוחנית כ"צדיק יסוד עולם", מתנגש עם גישת יהודה, המסמל את ספירת המלכות שהיא הרצון לקבל שדרוש תיקון. עם זאת, בלי המפגש של שני הדרכים, אין קיום לאחד לבדו. שכן, אי אפשר לקיים את העולם בלי לעסוק בחלק הגשמי שבו, כולל ענייני עבודה וצרכי הגוף להם אנו נתונים ומנגד, אם כל היום האדם יישב ויעסוק רק ברוחניות, לא יהיה מקום לקיום גופו וקיומו, בכלליות. והמחלוקת הזו, שבמסגרתה נפגשים שני המלכים, מתיישבת בפרשה על ידי קשר נכון, ביניהם. דומה הדבר למשיח בן יוסף, כצאצא של יוסף אל משיח בן דוד, שהוא משבט יהודה. אלו שני משיחים ששניהם מחויבי המציאות ואי אפשר שיהיה אחד, בלי השני. כל אחד הוא הכנה לאחר ובהתאם, כל אחד מביא גם למימוש האחר, כמו שכתוב "אין מלך בלא עם". והעם, שהוא מלכות, נחשב גם כן למלך, אך מבחינה רוחנית, מתדמים הדברים יותר למושגי "זכר" ו"נקבה" כלומר, כמו מלך ומלכה. שבדומה לכך ש"אין מלך בלא עם" אז העם, הוא עניין המלכה, המאפשרת את קיום המלך, כפי שהקב"ה מומלך, על ידי אותם אלו שממליכים אותו, כעמו.

ובעצם, כל ההתרחשויות הללו, הם בקרבו של האדם, שמצד זה חוטא מטעם רצונו לקבל הנאה רק לעצמו במסגרת העולם הזה ומהיותו שקוע במציאות החומרית והגשמית, מלאת החטאים, אך שבאפשרותה כאמור, להשיג תיקון. היינו להכיר במצב ולפעול על מנת לכפר עליו, כפי שכתוב "וייגש". שזו, נקיטת גישה ברורה כפי שבפרשה מובא, שמבין יהודה את חטאיו, את מצבו ומצב אחיו ומכאן, הוא בא לכדי היכולת להיות תקיף, אל מול ההשגחה העליונה. אותה השגחה, שמתגלית מולו בדמות השליט יוסף, שמייצג כמוסבר, את הרוחניות שבכל כ"צדיק". ועדיין, יוסף גם הוא אינו שלם ללא אחיו וללא אביו שאליו התגעגע, כך שהוא זקוק להם ועל כן, מקבל את הגישה הזו שממנה הוא יוצא מהסתר, לגילוי. אך ההסתר, בטרם הסרתו, מגלם בתוכו מצבים קשים, עד שאכן מובנים העוונות ויש את האפשרות לכפר עליהם, כפי שמסבירים חכמים שונים על "ייסורי המצפון" שהיו לאחים עקב מעשיהם. ועדיין, המטרה היא לא להוביל לנקמה ורע, אלא לנחמה וטוב, כפי שמנבאים לא פעם הכתובים, על אחרית הימים כזמן שבו הבורא, סולח לנו, לעם ישראל. שעניין זה מעבר להיותו דבר גשמי כעם של המון אנשים ונשים, הקרויים ישראל, הוא גם מתקיים באדם אחד, שמכיל בתוכו פנימה את בחינת כנסת ישראל, בחינת יתר העמים וכמו כן בחינות של יוסף והאחים. ורק בהשלמת המצבים, הפנמתם, כולל חוויית התהליך הנדרש וכדומה, רק אז, מגיע הזמן של האחרית, כתחייה אמתית. לפני כן, כל עוד האדם בתהליך, הוא מהוסס ולא יודע כיצד לנהוג, אבל כמו שמובן מהפרשה, הכל מוביל גם לבירור הראוי. זה, שמתוכו מופקים הלקחים לגבי מה שמפריע לנו בקשר עם הרוחני ומה נדרש מאתנו, על מנת להשיג את אותה הרוחניות, שאליה אנו שואפים, בחיים.