משמעות

ישנה טעות רווחת בקרב הציבור בעיוות ושיבוש הפסוק שלפיו "צדיק באמונתו יחיה", אשר קיבל בשפה העממית את הנוסח "איש איש באמונתו יחיה", למרות שאין כזה פסוק. ובעצם, מראש, הפסוק הוא "צדיק באמונתו יחיה" והוא מתייחס לנביא חבקוק, שכמובן היה צדיק והאמין בקב"ה במדרגות גבוהות ביותר של רוחניות ושטען, שלגבי מי שהוא "צדיק", אזי, הוא זה שיכול לחיות בלא צורך בתמיכות נוספות מלבד האמונה שלו, כך שהוא, הצדיק, נשען על אמונתו בלבד ו"באמונתו יחיה". עם זאת, כשמנסים להשליך את הדברים מנקודה זו לגבי החיים, אז הרי שאין טוב יותר מחג הפורים, על מנת להבינם, שכן, דווקא בחג הזה, אותה אמרה של "איש ואיש...", מופיעה במגילה אשר בה כתוב: "והשתייה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" – ומפרשים חכמים ש "איש ואיש" אלו הם בכלליות, המן הרשע ומרדכי היהודי, הצדיק. וכל אחד מהם, כל איש, וטענתו לאופן בו צריך לחיות את החיים.

​

וממשכים להסביר לנו החכמים, שהמן ומרדכי, בפנימיותנו, מייצגים שתי שיטות לחיות בהן את החיים: המן, טוען מבחינתו, שצריך לחיות את "החיים הטובים", ולקבל את כל השפע שבעולם, ובקיצור, "לחגוג" בלי לעשות דין וחשבון יותר מידי שכן, אם יש בורא לעולם והוא רוצה שנהנה, שהרי לשם כך הוא ברא את בריאתו, אז הדבר הכי נכון וטבעי, יהיה ללכת אחר הרצון לקבל הנאה הבהמי שלנו, בחיים. ומה עוד, המן טוען שמי שלא עושה זאת ולא חי כך, הוא במידה מסוימת אפילו חוטא, מפני שאם הבורא הוא טוב והוא ברא את העולם ואת החיים, אז הרי הוא נתן כל מה שנתן, לטובתנו, לכן צריך ליהנות מכל מה שהוא נותן, ולא לחשוב פעמיים. וזה, ה"איש" המן, כסגנון ראשון של צורת חיים.

​

מרדכי, "האיש השני", דווקא טוען שאמנם הבורא ברא את הבריאה ורוצה להיטיב לנבראיו וכו, אבל דרך החיים הנכונה היא לא כדרך המן, אלא בדרך של יהודי. היינו, שהיהודי, כמו מרדכי היהודי, הוא מי שרוצה לחיות את החיים לא רק מתוך התאווה לקבל את השפע והטוב, אלא גם על מנת להיות קשורים בקב"ה ולא (רק) אל ה"מתנה" שלו בעיקר. זאת אומרת, שאם האדם יתייחס רק לרצון שלו לקבל הנאה ויקבל שפע בלי חשבון, אז הוא יתנתק חס ושלום מהנותן עצמו (מהבורא) ובעצם, ע"פ מרדכי, ככל שהאדם מצליח לקבל, במידה שבה הוא מתייחס לבורא כמי שנותן לו, אז הוא יהודי, שחי בדרך של אמונה רוחנית אמתית, שהיא מדרגה גבוהה יותר מדרכו הבהמית של המן. ואל מול שניהם כידוע, כתוב במגילה "והעיר שושן נבוכה". כלומר, שהאנשים, תושבי העיר, לא ידעו עם מי הצדק, כי כביכול נשמע, ששני הצדדים צודקים. ובכל זאת, אנחנו יודעים עם מי הצדק ומי "ניצח" לבסוף, או במילים אחרות, אנחנו מבינים כבר מתוך המגילה מה קרה בסופו של עניין. היינו, שדרך היהודי היא שנצחה ולא דרכו הקלוקלת של המן, שכלום לא היה שווה לו, מבלי שמרדכי היהודי משתחווה לפניו.

​

ובהתאם והמשך לכל זאת, חכמינו מוסיפים ושואלים "הָמַן, מן התורה מניין?" ועונים " הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ." ובזה, הם מרמזים שתולדותיו של המן הרשע, כבר מוזכרים בחטא עץ הדעת בשאלת הבורא לאדם הראשון "המן העץ...". היינו שמילת "המן" מוזכרת כבר שם, בניקוד אחר - ובכל זאת, אליו, להמן הרשע, נגעו הדברים. ובכדי להבינם, צריך להכיר במעט את המגילה ולדעת, שלמרות כל מה שהיה לו להמן, דבר לא היה שווה לו, אם מרדכי לא משתחווה ולא כורע לפניו. זאת אומרת, ששתי השיטות שהוצגו קודם, כדרך המן ומרדכי, הן הפוכות אחת מהשנייה ולכן, כל מה שהמן רצה זה שמרדכי ישתחווה לשיטתו ולכך, מרדכי לא הסכים. מרדכי לא משתחווה ולא כורע לדרכו של המן ואף מוכן למסור את חייו על העניין, כידוע מהמגילה. ובהתאם, כשחוזרים לפרשת "בראשית" ולסיפור חטא עץ הדעת, ניתן להבין את הקשר שבין הדברים, ביתר עמקות.

​

הבורא, שבורא את גן העדן ואת אדם וחווה שבתוכו, אומר לאדם שהוא יכול לאכול מכל עץ שירצה בגן העדן מלבד עץ אחד, עץ הדעת. היינו, שהבורא מתיר לו לאדם, ליהנות מכל השפע שקיים בגן העדן המלא עצים טובים ופירות טעימים, אבל הוא אינו מתיר לו לאכול מהפרי האסור. ואדם? לא מעניין אותו לכאורה שום עץ, מלבד עץ אחד שבכל עצי הגן, וזהו "עץ הדעת" שנאסרה עליו אכילתו. זאת אומרת, שלמרות כל השפע שמולו, הוא דווקא מתעניין באותו עץ, שממנו אסור לו לאכול, וכידוע, הוא חוטא בו ומביא בכך מוות לכל העולם כולו לאחר מכן.

​

ובקשירת הדברים למגילה בחזרה, הנה אנו רואים שבאותו אופן, המן הרשע לא מסתפק בכך שכל העיר כולה משתחווה וכורעת לו (כמו שאדם, לא התעניין ביתר העצים), כי אם רק מרדכי חשוב לו בנושא זה של השתחוות מולו (כפי שלאדם היה חשוב בעיקר לטעום מעץ הדעת). עם זאת, מרדכי, בדרכו שלו משיג סוג של "תיקון" לחטא הקדמוני, ולא מוכן לכרוע או להשתחוות להמן, למרות שכל העיר כולה, על אף שהיא נבוכה, היא נכנעת להמן.

​

ומרדכי, שמבין ויודע את מקור הדברים (שאדם הראשון חטא דווקא מול אותו עץ על אף שהיה יכול לאכול מכל עצי הגן) לא רוצה לחזור על הטעות הבראשיתית ועומד על שלו, ומכאן, אנו מבינים "המן מן התורה, מניין?". זאת אומרת, ששואלים החכמים, היכן המן מוזכר בתורה, כי הכל נמצא בתורה והוא הרי דמות שמוכרת לנו רק ממגילת אסתר. כך שמכל המוסבר עד הנה, אנחנו כבר מבינים שמקורו של המן, הוא מזרע עמלק, אשר לכשעצמו קשור לנחש הקדמוני כפי שמסבירים חכמי הסוד ועל כן, דרכו של "איש" זה, שהלך בעצת הנחש, לא צלחה, שלא כמו שאומר הפתגם המשובש והידוע ש"איש איש באמונתו יחיה". אמונתו של המן בדרכו, לא הצליחה לו!

​

שלסיכום, זה לא נכון ש"איש איש באמונתו יחיה" כי אם רק מי שצדיק כמו מרדכי יכול להצליח באמונת דרכו, או יותר נכון, מי שהוא "יהודי" כמוהו שלא מן הסתם הוא נקרא "מרדכי היהודי" ככינוי שדבק בו לתמיד. כי הוא, מייצג את היהודי, או יותר נכון את דרך היהדות, שלפיה "צדיק באמונתו יחיה" וזאת בניגוד למחשבה הרווחת שכל אחד יכול לחיות את החיים לפי דרכו ואמונתו, ושהכל פרוץ. והחג הזה, המגילה הזו והדמויות שבה, מראות לנו ומדגישות עבורנו עד כמה אנחנו זכינו להיות בדרך הנכונה כיהודים ולהיות באורם של ענקים, כמו מרדכי וצדיקים אחרים, שסללו לנו את הנתיב הנכון לפסוע בו בחיים. כלומר, אותה דרך של יהודים, אל מול כל יתר אומות העולם שכל העת רוצות להכניענו ואנו חס ושלום, לא נכרע ולא נשתחווה ולבסוף, יחד ננצח. כמו במגילה, ששם כל העם כולו התאסף לכדי עם אחד שכבר אינו "מפוזר בין העמים" כי אם הוא מתקהל "כאיש אחד בלב אחד"  לדרך מרדכי - ובעזרת ה' שנזכה להיות מאוחדים במהרה, בימינו אנו, באותה מידת אחדות שהייתה בעם כמו אז. אחדות, שמקורה בדרך היהדות הרוחנית שאף רשע שרוצה בהשמדתנו, לא יכול לה.