משמעות

מעמד הר סיני, מסבירים המקובלים, מעבר להיותו אירוע היסטורי מכונן בחיינו כעם, הוא גם מעמד שנמצא בלבו של האדם. כלומר, שהתורה, החגים, היהדות, אינם עניין של עיסוק היסטורי בלבד ובמאורעותיו של עם ישראל, אלא אלו הם בעיקר דברים הקשורים בפנימיתנו, כמו אז, גם כיום. שכן, למרות שהורגלנו לחשוב במושגי חומר שבמסגרתם התורה היא מעין כתוב הנמצא על הנייר, מסבירים החכמים, שעיקר הכתוב, אמור להיות חקוק בלבנו. הלב שלנו, הוא הנייר. התורה, היא הכתב, המאור, שנחרט בלבנו במעמד רוחני זה. עם זאת, מטרם שהאדם ניגש לחיפוש הרוחני וכולו שקוע בחומריות העולם ובאגואיזם, לא יכול להתרחש אצלו מעמד זה של הר סיני, של קבלת התורה, מפני שאין הוא זקוק לכך. אין הוא יודע על כך. אך מרגע שהחל חיפוש זה, אחר משמעות החיים, אחר הטעם שבגילוי האמת וברצון לצאת מסבל העולם הגשמי, או אז, מתחילה הדרך להסלל ושבמסגרתה, האדם יזדקק לתורה. וצורך זה, יבוא דווקא מתוך מקום נמוך, כמו שכתוב, שעם ישראל במעמד זה, חנה "תחת ההר". שכן, "מתחת", או "מעל", מרמזים לפי חכמי הקבלה על מצבו הפנימי של האדם. וכשאנו מבינים שאין אנו יכולים לתקן עצמנו ללא סיוע, נקרא אז המצב שאנו חונים "תחת ההר". כאשר "הר", הוא מלשון "הרהורים", אשר לפסגתם, לרום הבירורים והמחשבות, יכול רק משה רבנו לטפס, שכן, משה, הוא החלק הטהור שבנו. הוא, יכול להתמודד עם ה"שוני" וה"שנאה", שמרומזים במילת "סיני". אך כאמור, מטרם החיפוש הרוחני, אין לאדם הרגשת שוני כה גדולה מכוח עליון כלשהו שאינו גלוי בפנינו. לעומת זאת, החיפוש הזה, המסע הזה, מובילים אותנו לאותו גילוי עד כמה אנו שקועים באהבה עצמית, ברצונות גופניים ובמודעות צרה, אשר מהם, אין לנו יכולת להיחלץ. היציאה משם, היא דרך כוח חיצוני שכן, "אין אדם מוציא עצמו מבית האסורים", בעצמו. כלומר, ש"בית סוהר" אמיתי, הוא כזה שלא ניתן להמלט או להשתחרר ממנו, אלא על ידי עזרים חיצוניים. ועניין זה, של קבלת התורה, הוא השחרור. הוא ה"חירות", שעליה הליצו בספרי הקבלה שיש לקוראו כ"חרוט", היינו, שהכוונה היא לחרוט את התורה, על לוח לבנו. על אותו לב שבאופן טבעי נולד לעולם של הרגשה עצמית, אך על ידי התיקון הרוחני, לב זה הופך ומתתקן ללב של הרגש הזולת. של אלו שמקיפים אותנו כנשמות עם ישראל ובעיקר, של הכוח האלוקי, השולט בכל אותן נשמות וממתין להתאחדותן מולו, כאיש אחד בלב אחד ככתוב, במעמד הידוע. זמן, של מעבר מהסתרה לגילוי, מסופיות לנצחיות ומחומריות לרוחניות. זמן, שבו נחגג חג מתן תורה, חג השבועות, אשר בו אנו יכולים לחוש בפער שבין מצבנו האוטופי ובין קלקולנו העכשווי ומכאן, לדרוש תיקון. לבקש ולהתפלל להפנמה של אותה מציאות עליונה המנהלת את חיינו ומכוונת אותנו, בידיעתנו או שלא בידיעתנו, אל העתיד המושלם שלנו. עתיד, של אור שמחכה להיחשף ולרפא אותנו, מחיי העולם הזה, הנכלה, לאין סוף טוב ונעימות, של אושר, רוחני.

​

 מאמרי מקור 

​

זמן מתן תורה, מסביר המקובל הרב יהודה אשלג, הוא דבר שאינו נפסק. כל מה שנדרש עתה, זה הכלי שהמקבלים מכינים ומתקנים במשך מ"ט תיקוני העומר. אז, מגיע רגע קבלת התורה, שניתנה. שכן, כל ההבדל הוא בין הנתינה, לקבלה. שם נקודת התיקון. היינו, שנתינה והשפעה, היא תכונת הכוח העליון. זו תכונת הטבע התבוני, תכונת האלוקיות, החודרת לתוך כלי הקבלה שלנו בכל רגע, במה שנקרא "החיים שלנו". תכונתנו, לעומת זאת, היא הפוכה ואנחנו, רוצים לקבל. אנו מעוניינים להכיל את מה שהמציאות מחדירה לתוכנו, אך עם הגבלה. יש לנו חישוב פנימי, כיצד לקבל את הנתינה, בהתאם לרמת מודעתנו הצרה. וכך, נוצר חוסר איזון בין רצון העליון להעניק אין סוף, לבין רצוננו לקבל על פי ראות עינינו, באופן מוגבל. ולכן, "תיקון", הוא המושג המוכר לנו כאותה פעולה הכתובה בספרי חכמת הקבלה, שמסייעת לנו לצאת מתוך הכלי המוגבל, אל העולם הנאור. לעולם שבו הכלים שלנו, מסוגלים להכיל את כל הנתינה ולקבל אותה באופן שפותר את הסתירה הקיימת לכאורה, בין נתינה, לקבלה
 

​

​