משמעות

אדר, הוא החודש השישי בלוח השנה היהודי בחישוב הספירה מתשרי וזהו החודש האחרון על פי הספירה היהודית. זו, שמתחילה בניסן, ראש השנה של עם ישראל לפי יציאת מצרים. מקור השם "אדר", הוא בבלי ופירושו התגברות על החושך, על פי ארמית בבלית. ועניין התגברות זו, שאנו מצווים בה בחודש אדר, נובע מהדרך שהעבירו לנו חכמינו את דבריהם בתלמוד בבלי, מסכת תענית, שבה הם כותבים ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה". כלומר, שעל ידי עבודת השמחה והרבייתה, שמתחילה בראש החודש ומגיעה לשיאה בחג, אנו זוכים להגיע אל המצב הפנימי הקרוי פורים, שמבטא את יכולת התגברותנו והתעלותנו על החיים הגשמיים והכרתנו במציאות הרוחנית והטובה. מציאות שבה אנו מבינים שכל העצב, החושך, השלילי והרע, שנתפס לעינינו כחלק מהמציאות, מקורו אך ורק מטעם כך ששורה עלינו הסתרה, מקשר אל הבורא והכרת תכונותיו. ומרגע שנייחד את הכל אליו, מרגע שנתפלל לשמחה בנטייה הרוחנית, בהסתפקותנו במה שהבורא נותן, הרי שאז, נתחיל למלא את החושך באור. באורות. כל יום ויום. כך, עד שנגיע לפורים, לשיאו של חודש אדר, שבו מתממשת השמחה האמיתית, של התיקון הגדול הנקרא "עדלאידע"

​

מזל חודש אדר, הוא מזל דגים. רש"י, כותב על כך ש "באדר מזל דגים מתחיל לעלות" (פירוש למסכת בבא), שכן, עם ישראל משול לדג השוחה במים, שהרי המים, הם התורה. ומפני שדברי התורה, לימוד הקבלה והתקרבות לשורש נשמתנו, הם חסרון שאמור להיות מורגש באדם כצמא, מזל החודש משתייך למים. לצורך, להגיע לרוויה רוחנית. בספר אסתר רבא נאמר על חודש זה ש "בא לו מזל דגים שהוא משמש בחודש אדר ולא נמצא לו זכות ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות ולא עוד, אלא שבאדר מת משה רבן. והוא, לא ידע שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה ואמר: "כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן. אמר לו הקב"ה: רשע דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין ועכשיו, אותו האיש נבלע מן הבולעין. אמר רבי חנן הדא הוא דכתיב ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זאת אומרת, שחודש זה, שהתהפך בו הפור, הוא זמן ההתגברות על שונאינו, המחשיכים את דרכנו, שעניין שונאינו, הם הרצונות שבנו שמושכים אותנו מטה להבלי העולם הזה. אך עם זאת, כשהאדם נוקט בעצה של להרבות בשמחה מיום ליום ולשייך את כל המלכות של הלב והעולם לבורא, לרוחניות, כך הוא מתקן את עצמו ומכנס אורות רבים יחדיו, לכדי אור הגואל, שמהפך את הרע, לטוב. שמביא את האדם לתחושת יחוד עם הבורא, בהרגשתו 

​

חודש אדר, מסבירים החכמים, הוא חודש גמר התיקון. זהו החודש האחרון, שכן בו, מסתיים הסיפור כולו. כלומר, שבפורים, משיג האדם את היכולת לקשר עצמו לבורא בכל מאודו ובשני יצריו, שהם הטוב והרע. כך שהוא מפנים ומאמין שהן הטוב והן הרע, מקורם בבורא. וכל עניין ה"הרע", שהאדם עבר בחייו, נבע רק מחוסר תיקון הכלים שלו, המסוגלים לאחר תיקונם לחוש את נתינת האלוקות כטובה. ובכל זאת, משמגיע האדם לגמר תיקונו, על ידי הרביית תיקונים כל השנה והרביית שמחה מכניסת אדר, או אז, מתחברים בו הרע והטוב לאחד והוא שמח, עדלאידע. היינו, שלא רואה הבדל בין טוב ורע ושניהם, מהמקור המיטיב. עם זאת, בכדי להתגבר על החושך ועל העצב ולהשיג שמחה שהולכת וגוברת, נדרש מאמץ מצד האדם להבין על מה להיות שמח. זאת אומרת, שעליו להבין כיצד לכוון את הסיבה לשמחה, לרוחניות - ולא לשמחה סתמית ובהמית. והעצה לעניין זה, היא שהאדם ישאל עצמו האם הוא היה מוכן לוותר על כל הפנימיות ועל הקשר עם הבורא בשביל שמחה בהמית בחיי היום יום? האם הוא היה מעדיף לוותר על ממון רב תמורת מעט רוחניות? כך, אם האדם עונה לעצמו שלא היה מוכן ושעל אף העצב הרב שבחייו, הוא עדיין דבק במטרה ולא מתפשר בשמחת העולם הפשוט, אזי מזה, עליו לשמוח. זו, תחילתה של השמחה. כלומר, ההבנה שעדיפה מעט שמחת האמת בחיים והמשמעות, על פני כל הנאה אחרת שנובעת כולה משקר שמתווה לנו מציאות גשמית וחומרית שקרית כל העת. וההבדל בין שקר ואמת נמדד בגודל הבנת האדם את חשיבות הבורא בעולם, כמלך. כמהות, שמסתתרת מאיתנו ולכן חשוך לנו וכיוון שכך, במידת התקשרותנו עמה, בשיוך החושך אליה, ברצון להיות בקשר עם הבורא ויהי מה, משם, מתקהלים שוב הרצונות הטובים. משם, מההתגברות הזו ועבודת השמחה והאבחנות הנכונות, תיוולד לבסוף היכולת להשגה שלמה. להגעה למצב האחרון, הסופי לחודשים, שבו יתגלה מה שמסתתר ממציאותנו כרגע כאמת שבה הבורא, הוא השליט היחיד בעולם והוא מסומל במגילה באותה היכולת לשלוט בפור, כלומר, שהוא השליט, בעולם, בבריות ובזמנים

​

מועדים בחודש אד"ר

​

         א' אדר - הזמן שבו היו מכריזים בתקופות בית המקדש על הבאת מחצית השקל לבית המקדש.

         ז' אדר - היום שבו נפטר ונולד משה רבנו

         י"ג אדר - תענית אסתר

         י"ד, ט"ו באדר - פורים ושושן פורים

​

​