כמה וכמה עניינים נדונים בפרשה זו, הנקראת פנחס, אך תחילה יש להתייחס אל שני מושגים עיקריים שבה והם הרצון והקנאה. רצון, מסבירה הקבלה, הוא כל חומר הבריאה, מטעם כך שמטרת הבורא, הייתה לגרום הנאה לנבראיו. היינו, שסיבת הבריאה הייתה הרצון לתת של הבורא, שהוא נקודת ההתחלה של הכל ובה כל המציאות כולה נמצאת כפוטנציאל עתידי בלבד. ורצון זה של נתינה, הנקרא אור המתפשט מעצמותו אשר רוצה לגרום הנאה, הוא זה שבורא כלי שנקרא בריאה ומציאות שכל עניינה הוא הרצון לקבל הנאה, שהוא כל החומר של הבריאה. זאת אומרת, שהמציאות כולה נתחמת על ידי שני מושגים שהם בורא ונברא, אור וכלי, רצון לתת ורצון לקבל ולכן, אין לנו מה לברר במציאות מלבד הדרך הנכונה שמאפשרת לאור הרוחני, לחדור אל הכלים של הנבראים שכל מהותם, היא רצון להנות. והרצון, כותבים המקובלים, הוא אמנם דבר אחד וכלי אחד, אך בהרגשת הנברא, הוא מחולק לרבדים רבדים מן הקטן, אל הגדול, כך שרצון גדול בחיים, גובר על הקטן. ולכן, ככל שהרצון מפותח וגדול יותר, כך יחוש האדם בחסרון מודגש יותר בעניין הטעם ומשמעות החיים וההפך. אדם יכול להיות חכם גדול, מלא כסף, כבוד והערכה, אך הוא ייחשב על פי הקבלה לנחות יותר מזה שאין בידו דבר, מלבד שאיפה ליציאה מן הסבל והגעה לתפיסת מציאות רוחנית. היינו שהסבל, היא המדרגה שמצביעה על גודל התפתחות הנקודה שבלב שבאדם, השואפת אל הרוחני ומבלי ידיעתה והכרתה, נדחפת לכך על ידי מצבים שליליים. על ידי כאב וקושי, שאותם חש האדם. זאת אומרת, שמפני שהאדם, הכלי, נברא כרצון לקבל שמטרתו היא קבלת ההנאה המקסימלית, אך הוא אינו מממש זאת וחי חיים חומריים קטנים - דוחף אותנו אותו אור, אותו בורא, אותו טבע תבוני, אל מטרתנו אך מתוך המצב החשוך והבלתי חיובי. כך שבעצם, אנו בסופו של דבר חושקים ברוחני, אך ורק מתוך סבלנו הגשמי. ולכן, ככל שאדם כבר אינו מאמין להנאה החומרית ויודע שהיא אינה צופנת בחובה את האושר שהוא מקווה לו, מכוון אותו האור העליון, אל שיטת ההשגה הרוחנית. אל חכמת האמת, שהרצון שהיא מייצגת, הוא של אלו שמבינים את העולם בו הם חיים ורוצים למממש את מטרת הבריאה על ידי תיקון הכלים שלהם ממוגבלים, לאינסופיים. שכן, בכלים הסופיים והקטנים אנו לא יכולים לקבל את ההנאה המובטחת לנו ומדריכה אותנו בצורת חוק לכיוונה, אך עם התפתחותנו והקניית חשיבות אחרת לרצונותינו, נוכל באמצעות אותה נקודה קטנה של רצון לרוחניות, הנמצאת בתוך כל הלב הגדול, שהוא הרצון הגשמי הגדול, לגבור על שאר הרצונות ולהשיג את המציאות הרוחנית, שאליה אנו מחוייבים ממילא כאמור, כחוק.

פנחס, שעל שמו נקראת הפרשה, ידוע בעיקר בגלל מעשה הקנאה שלו לשם ה' שמקורו לפי הקבלה, ברצונו העז לקשר עם המציאות הרוחנית. כלומר, שבמעשה זה של הריגת זמרי בן סלוא שהיה נשיא שבט שמעון יחד עם זוגתו כזבי בת צור שהייתה בת לנשיא מדיין, ביטא פנחס את גודל רצונו בדבקות בבורא. דבקות, שאינה הולכת בד בבד עם החטא שבצעו השניים בפעור יחד עם רבים מהעם. עם זאת, אומרים המקובלים, כל התורה כולה אינה עוסקת בהיסטוריה, אלא בתיאור התהליכים הרוחניים שעוברים על האדם במסעו הרוחני ולכן, הם אומרים, עלינו לראות בדמויות השונות את הבירורים בין הרצונות השונים שבנו. ופנחס, שפיקד על 12,000 הלוחמים שנלחמו במדיין ונקמו על מעשה השיטים, היא אותה תכונה שבאדם שאף משולה לאליהו הנביא, מקנאי הנביאים, שאינה יכולה למחול על הפגיעה בכבוד ה'. היינו, זו אותה תכונה שבנו, שאינה יכולה לעמוד מנגד ולראות כיצד הרצון לחומריות מכלה והורס כל פיסה טובה בנו ולכן, היא מחליטה לעשות מעשה. ומכאן, שם הפרשה על מעשה הקנאה שבזכותו נכתב: "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". כלומר, פנחס, היא תכונה המאפשרת לנו קשר, עם המציאות הרוחנית, בזכות לחימתה ונקמתה שהם ביטוי לרצוננו העז וקנאתנו את קנאת ה'. שכן, בקנאותנו את הבורא, אנו מחליפים את הדין העליון הנקרא "חימה", ברחמים עליונים שסופם שלום. קנאות זו, היא זו שגורמת לבורא להשיב את קנאתו שלו. שההבדל בין קנאה "את" לקנאה "ב" הם הביטוי ליכולתו של האדם לעשות את הדרך הרוחנית נכון, מבלי ליפול למהמורות השונות שהיא טומנת. היינו, שמילת "את", מסמלת את הרצון של הנברא ומילת "ב" (לקנא ב...) היא המילוי שעתיד לבוא כברכה מטעם האור (אות ב' מסמלת ברכה ולכן בה נפתחת התורה במילת "בראשית). וכאשר הברכה יורדת ממעלה, כהטבה לנבראים, אך אלו אינם מתוקנים ולא מוכנים אליה, מורגשת הברכה כקללה וכסבל באדם. כהסתרה רוחנית וחיי קושי של עבדות הגוף והחומר בעולם הזה. עם זאת, אם האדם מכין את עצמו בעבודה לפני כן, ומתגבר על רצונותיו הגשמיים, מטפח את הרצון לרוחניות ואף את התכונה שנלחמת על רצון זה, כך הוא מכין את הכלים שלו בעבודת התיקון לקבלת האור העליון, המבורך, כאופן של מימוש מטרת הבריאה. מימוש, הנקרא "שלום", שהוא הברית שנוצרת בין האור והכלי. בין רצונו של הבורא להשפיע ולתת לנבראיו ובין הכלי האגואיסטי, הצר, שחי בתפיסת המציאות החומרית כשרק נקודה קטנה ופנימית בו, הנקראת ישראל, נחשבת בנו לעם הנבחר. לרצון העליון. ליכולת להתנגד לרצון החומרי ולכבוש את הרצון הרוחני שבתוכנו הנקרא "ארץ ישראל", שמושגת על ידי יהושוע בינון, שבהמשך פרסת פנחס, מוכתר לממשיך דרכו של משה שאינו נכנס לארץ. ללמדנו, שממדרגת משה שבתוכנו, אנו עוברים למדרגת יהושוע שכן, זהו עניין של אי עשיית פסל ודמות שנצטווינו בעשרת הדיברות, אלא לראות את הכל בתוכנו, כסימנים רוחניים, בדרכנו להשגת האושר הטמון בהתייחדות מהותנו, עם האור הרוחני העליון, כהטבת הבורא לבריאתו מלכתחילה, וכסיבת הקיום כולו.