"ויקרא", מסביר ספר הזוהר, היא פרשה שמתחילה במילה שאותיותיה אף מרכיבות את המילה "אוקיר", מלשון "הוקרה". ועניין זה של הוקרה, שבמסגרתו מוקיר הבורא את משה רבנו, עבדו הנאמן, פותח את ספר "ויקרא" ועמו את פרשת השבוע אשר בה מפורטים סדרי הקורבנות השונים, מטעם יחידים או רבים, אנשים פשוטים או כאלו שנמצאים בדרגה גבוהה, אשר כולם כאחד מצווים להקריב קורבנות, בהתאם לכל מצב ומצב שמתארת הפרשה. היינו, שלכל דבר ודבר במציאות חיי האדם ששואף לרוחניות ו/או כבר מצוי בה, יש סוג מסוים של כוונה, בהתאם למידתו, אשר באמצעותה הוא מעלה את עצמו מנחיתות, לרוחניות, אם מטעם חטא ואם מטעם קורבן מנחה. כלומר, קורבן של תודה, על כך שהבורא "מוקיר" מדרגה זו של משה ושבזכותה, בזכותו, אנו ממשיכים להתקיים כעם. כאומה ישראלית. בין אם המדובר בפנימיות האדם הפרטי שעובר מדרגה לדרגה ומתעלה מהעולם הגשמי לעתידו הטוב ובין שמדובר בעם שלם. עם ישראל, אותה קבוצת אנשים שיצאה ממצרים, מעבדות האגו לחירות הרוח ובזאת, הם מקבלים את התורה ומגלים מתוכה את נוכחות הבורא בחייהם, באופן פרקטי. בגישה מעשית. שכן, כאשר יש לנו קשר עם דבר מה במציאות, הרי שמדובר אז על מערכת יחסים שבה יש הדדיות בין הצדדים שמבחינים זה בזה ומוקירים את הקשר. וכמו שמסבירים החכמים והמקובלים, התורה נקראת קדושה מלשון "נבדלת", מפני שמעבר לראייתנו את הפן של הדברים כסיפור היסטורי ועקרונות מוסריים, ספר זה, מתאר בפני האדם את כל המצבים שעברה נשמתו מעת השתלשלותה ממצב של דביקות בשורש, שהוא הבורא, עד להרגשתה את העולם הזה, בגוף כביכול,  אשר ממנו, מהעולם הזה, היא יכולה לשוב ולהתעלות אל שרשה ולינוק ממנו את תמצית חייה. תמצית, שמורגשת בכל מי שהולך בדרך זו כמילוי במשמעות החיים. כמילוי בהוקרה, בהבחנה ובהכרה לפנימיות  המקשרת אותנו במערכת היחסים הזו, אל הבורא ומשם האחד לשני וההפך. מאחד לשני, לבורא. שהרי לא ניתן לקבל את נוכחות ה בורא בחיינו מבלי שנקבל את שליטתו בכל ולכן, עלינו לקבל האחד את השני כקשורים לאותו אל. ועם זאת, אין לנו דרך אמיתית להקשר האחד לשני ללא אינטרס זדוני, מבלי שנכיר בקיומו של האל כמטרת הקשר ההדדי. קשר, שהוא מערכת של פעולות, המבטאת את היחסים שיש לאדם שמגמתו רוחנית, לקיום. ליקום. לעולם.

משה, משול כנגד כל עם ישראל ומכונה בשפת הקבלה מדרגת זעיר אנפין. והעם לעומת משה, נמצא כאוסף של רצונות, של נשמות, המכונסות לכדי כלי אחד, תחתון יותר, מלכות, אשר מאגדת ומאחדת את כל העם לכדי היכולת להיות בקשר עם זעיר אנפין, היינו עם משה. ועניין זה של שמות, דמויות ותיאורים שונים שנדמים לנו באופן טבעי כקשורים לעולם שאותו אנו מכירים, הם בעצם אותן האבחנות הפנימיות שעובר האדם ושבמסגרת התחברותו לעומקי היהדות, מזהה את הכתוב בתורה, כדבר מה שעובר עליו. על נשמתו. על החלקים שבתוכו שרוצים להתחבר ולחוש שיש להם רועה נאמן שמובילם אל המטרה הבטוחה. אל הבורא, שבפרשה קורא למשה ואומר לו לדבר אל העם ולהקריב קורבנות, מלשון "קירבה", כמו שכתוב "ויקריב פרעה את העם". זאת אומרת, שיש לראות בתיאורים השונים שבפרשה דווקא את החלק הפנימי שבתוכנו ושבאמצעותו אנו יכולים לגלות דבר מה נעלה בחיינו, שאינו תלוי בחומר ובגוף הנכלים. אלא שהמדובר בעלייה לאינסוף. לחיבור, קירוב ומגע, עם מציאות ממשית של חיים רוחניים, שאינם חדלים לעולם. ובכדי שדבר זה יתרחש יש כאמור, לבטא את העניין בפועל. היינו, שאין זה עניין של אמונה גרידא והנחה שיש בורא לעולם, אלא שהעסק הוא בתנועה. בדינאמיות. בעמידה בחוקי המציאות שמכתיבים לאדם כיצד לפעול בכל נושא ומצב שבו הוא מוצא עצמו, כאשר פה, העיסוק הוא בעבודת האדם במשכן. באותו "בית", שבו לאחר פרשת העגל ניתנת לעם האפשרות לקבל תיווך אל מקור הקיום, ע"י משה. איש, אדם, שנמצא בכל יהודי וישראלי ובכלל, בכל אחד, ברמה כזו או אחרת, שתפקידו להדריכנו אל נשמתנו חזרה ואל הדבקות שהייתה לה מטרם השתלשלותה לגוף העולם. ומתוך כך שהאדם אינו יכול להשיג ברצונות המוגבלים של הגוף, את המילוי האמיתי שאליו הוא כמה, כלומר, מילוי במשמעות רוחנית, עליו להתחיל לראות ביכולת ההתעלות המתוארת בפרשה כקורבנות, ככאלו שקשורים לרצונותיו ולבירור ביניהם. שכן, מסבירה הקבלה, כל הרצונות שלנו נקבעים רק לפי הכוונה הרוכבת עליהם ובהתאם לזאת, נחשבת איכותם בזמן שימושם. רצונות, שבהם אין לנו עדיין תיקון בכדי להרגיש את הבורא ואת העולם העליון, הם חלק אחד שבנו. לעומת זאת, החלק האחר שבנו, שמושך אותנו מעלה, הם הרצונות שנקראים "השפעה", ואשר בהם, אנחנו צריכים לדבוק ואחריהם ללכת. כמו העם, שהולך אחרי משה, בבוטחו בו, כקשור לבורא. 

"בהמה", "בקר", "שה", "עוף" וכו, הם עניין הקורבנות שנדרשים העם ומנהיגיו להקריב, בכדי להתקרב ל"מקום". לריבונו של עולם. לאותה מהות, שלא ניתן להשיגה עם יתר ביקורת (מלשון בקר) על העבודה הרוחנית. היינו, שהאדם צריך לעשות ביקורת על עבודתו ולדאוג שלא ללכת בדרך השמאל, שהיא ביקור עבודתו ושאלת שאלות על מהותה כגון מי ומה, שהן שאלות פרעה ורשע מן ההגדה. פרעה שבתוכנו שואל "מי ה' אשר אשמע בקולו", כפי שכתוב בתורה. והרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", כמוזכר בהגדה של פסח. שעל עניין זה יש להקהות את שיניו. שכן, אלו הכוונות הפנימיות שבנו, שתוהות בתוכנו בלשון "בהם מה", מלשון בהמה, שאלו הן הכוונות שעלינו להקריב כאותה בהמה שבתוכנו. כאותן תהיות על מי ה' ועל הסיבה של העבודה הרוחנית. עבודה, שאותה צריך להשיא מעלה, מלשון "שה", שהוא אותה חיה תמימה שמקריב האדם, היינו, שעל ידי זה שהוא מקריב את תהיותיו אל הבורא ואומר שגם הן ממנו, הרי שאז הוא מייחד את כל תהיותיו בקורבנות של עבודת המשכן. עבודה פנימית, ברוח האדם, שמבחין בכוונות השונות שבו ובהתאם לכך, מבין כיצד לעשות שימוש נכון ברגעי חייו, בכדי להשיג קשר ואיזון עם האל האחד. עם הבורא, שתכונתו הפוכה מן האדם וכל מהותו נבדלת מאיתנו. הוא, כולו נתינה, אהבה וחוסר רצון לקבל דבר מה אלא להעניק. אנחנו, סגורים בבועת מודעות צרה הנקראת מצרים, ואנו רק רוצים לקבל לעצמנו, וכל אהבתנו ממוקדת בנו ובעצם, כל אהבה אחרת שיש בנו גם בה יש אינטרס כלשהו, שזה הדבר שמנוגד למהות הבורא. למהות האל, שעליו נאמר שהוא חסיד ותמים ושאין בו אף כוונה של לקבל, בניגוד לנו. ובמידה שבה אנו רוצים להכירו כך שהוא יבחין בנו ויוקיר את תכונת המשה שבנו, עלינו להתאזן מולו ולהיות דומים לו בתכונותינו, כפי שכתוב "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו. זאת אומרת, שבכדי להגיע לאותה מציאות ממשית של מגע עמו, לא תעזור לנו אימרת האמונה בלבד, אלא שעלינו להתנהג לפי חוקיו. חוקי האהבה שאותם הוא רוצה להעניק לנו בתורתו ובעולמו. שכן, בלא הכרה אמיתית, בפועל, בקיומו כמהות שעמה אנו מנהלים מערכת יחסים דרך רצונותינו, אין לנו  דרך להתייחס אליו באמת ושלא מן השפה ולחוץ.