"ויקהל", אותה מילה הפותחת את פרשת השבוע הנושאת את השם הנ"ל, היא הפעולה שמגיעה לאחר חטא העגל, ספיגת העונשים עליו ועליתו של משה שוב להר סיני וקבלתו את הלוחות בשנית. וכמו שאנו רואים בהמון מקומות אחרים, גם כאן, הפעולה הנדרשת תמיד מעם ישראל היא התאחדות. התקהלות. היאספות. היינו, שההפרש ממצב החטא, למעמד החדש הוא "ויקהל", שזו הפעולה כאמור שבכל פעם ופעם, בהטיה אחרת, מצביעה על מקור החטא כפירוד ועל תיקונו כאיחוי וחיבור. והפעם, "ויקהל", היא אותה דרישה ממשה להתכנסות העם והפרדותו ממעמד חטא עגל הזהב, כעבר מוכתם של חוסר אמונה, שרק מוביל לחידוש עבודה זו. עבודת האמונה. שכן, כמו שכתוב "יתרון האור מתוך החושך", כך שבעצם אף פעם לא ניתן לגלות סתם כך את הטוב ואת האור. הטוב והאור, הם גילויים שבאים ככלים שנתרקמו מזמנים של רע וחושך, שרק על פניהם יש מקום מציאות לגילוי המצב ההפוך.