פרשת "קרח" - פרשנות קבלית

במדבר פרק ט"ז פסוק א עד פרק י"ח פסוק לב.

 
כחלק מעיקרי האמונה שחלים על העם היהודי, קיים העקרון של האמונה בה' ובמשה עבדו. כלומר, שהאמונה בבורא, צמודה לאמונה במשה, עבדו של הבורא. שכן, כפי שאנו לא יכולים לחזות במציאות הויזואלית ללא עינינו או לא יכולים לשמוע ללא חוש השמיעה ואזנינו, כך אין לאדם יכולת להשיג מציאות רוחנית, ללא הדרגה הפנימית שנקראת "משה". רבינו, הוא זה שמשמש לנו כמדריך בדרכנו, כמו שחושינו הגשמיים מובילים אותנו למחוז חפצנו. זאת אומרת שעניין "מציאות", הוא אינו דבר לכשעצמו, אלא שהמציאות היא עדותו של השרוי בה על פי תגובתו אליה. ותגובה, היא פעולת החושים כלפי המציאות, כמתווכים בין המציאות לאוביקט שחש בה. משה, הוא החוש שלנו ואותה נקודה פנימית שבתוכנו, שגורמת לנו לחוש שאנו רוצים לצאת מהסבל של עבדות האגו (עבדות מצרים) לחירות רוחנית נצחית. עם זאת, ההשגה הרוחנית, היא תוצר של עבודה פנימית שבה האדם מתייגע בכדי לאחוז במציאות ה'. באותו מימד של הרגשה שהכל אחד, אחיד ומאוחד ונובע ממקור אחד. ובמסגרת העבודה הזו, מסבירה הקבלה, נדרש האדם לתיקון של כוונותיו מהרצון לקבל הנאה לעצמו מתוך עולמו הצר והאנטרסנטי, לכוונות אחרות הקרויות "כלים של השפעה". היינו, שאותם רצונות לקבל בעלי כוונה אגואיסטית, יתוקנו ויהיו בעל מנת להיות מחוץ לבועה ולעולם הצר של אנטרס. ובהתאם לכך, אדם ששואף להגיע ליציאה מעבדות לחירות פנימית, נדרש למיין את יחסו למציאות בין האגו והשכר המצופה שלנו מכל דבר, לכלים של השפעה ואמונה כשכר. היינו, שהעבודה הפנימית שלנו להשגת המציאות הרוחנית, מביאה אותנו לכדי הכרה בכוונות שלנו וביניהן; האם אנו בכוונה הנכונה, בעל מנת להשפיע ולקבל את כח האמונה? או האם אנו בכוונה בלתי רצויה של אנטרס וקבלת שכר גשמי?

פרשת קרח, היא אחד מהמקומות שבהם באה ללמדנו התורה כיצד לעבור את מצבינו הרוחניים, הפנימיים, שבהם אנו עלולים למצוא את עצמנו קרחים מכאן ומכאן. כמו קרח, ששמו גם מרמז על לשון "כרח" ומצב של קפאון. היינו, שדרגה זו שבאדם בפסיעתו בשביל הרוחני, בדומה לדמות המקראית, היא מכשול בדרך. קרח, אינו מקבל את מרותו של החוש הפנימי הנקרא משה והוא אף טוען "כולנו קדושים", ולכן מקשה ותוהה על האפליה ובכך, מערער על מנהיגותו של הנביא. היינו, שקרח הוא אותו קול פנימי בתוכנו שתמיד נמצא בספק לגבי הרוחניות והעניין של האמונה בה וגודל חשיבותה. זה אותו קול שמצד אחד טוען שכולם קדושים מפני אמונתם בבורא אבל, מצד שני מערער על בחירתו של הבורא באותו מנהיג שמוביל את העם. ללמדנו, שקרח שבתוכנו טוען שאין הבדל בין הכוונה של הרצון לקבל לרצון להשפיע מפני שהכל מטעם ה', שכפי שכתוב "אין עוד מלבדו". כלומר, מפני שהבורא ברא ממילא "רצון לקבל הנאה", הרי שכך או כך אנו נטולי בחירה וזכות אמיתית להחלטה ושינוי ולכן נהוג להגיד "מה שיהיה יהיה, ברוך ה'", מפני שהכל מגיע מאותו מקור. היינו, שקרח שאומר על עצמו קדוש, אין כאן חטא של יוהרה אלא שזה בא להצביע על חוסר היכולת של האדם להבחין בפנימיותו האם אותו קול שבו, הוא מטעם האגו או מטעם תכונת ההשפעה. שכן, קרח, הטוען שהכל מהבורא ולכן בעל כרחנו אנו נטולי בחירה אכן צודק, אך עם זאת אומרת הקבלה, מוטלת עלינו עבודת חיפוש מקום הבחירה. ונקודה זו באה לכדי מימוש באמונה במציאות ה', דרך אותו חוש פנימי שנקרא משה רבנו, הרב שלנו. המדריך הפנימי שנקרא עבד, אבל לרוחניות ולא לגשמיות. לנצחיות ולא לסופיות. להנאה ולא לסבל. קרח, מערער על חוש זה ומצוותיו מטעם האל כחוקי המציאות. קרח, הוא האגו שבתוכנו שרוצה ליטול לעצמו את המנהיגות. אותה קליפה פנימית שמצד אחד מערערת על עניין של מנהיגות בכלל באומרה כך או אחרת ש"כולנו שווים" ולכן מדוע משה הוא המנהיג?. עם זאת, דורש לעצמו קרח תפקיד של הנהגה.

עתידו של האגו, כמו שקרה לקרח, הוא מוות. שכן, עניין התיקון מסבירה הקבלה, שבאמצעותו יגיעו עם ישראל והאנושות לכדי תפיסת מציאות רוחנית, היא תכלית המציאות ולשם אנו מובלים. הדרך להשיג את אותו איזון קבלי, היא שאלה שלנו ועניין שנתון לבחירתנו כך או אחרת, מסבירה הקבלה. אם נתן לדרך הסיבות והתוצאות לפעול עלינו, נגיע אל הטוב, אחרי הרבה רע. עם זאת, אם נבין שהכל תלוי בבחירתנו ברוחניות ובדרך זו, כך נתרומם מעל קשיי החומר ונגע בגבהי האושר. מותו של האגו, הוא חלק מתהליך זה, שבמסגרתו אנו נפטרים מכוונותינו הזדוניות והאגואיסטיות באמצעות נסיוננו כל העת לבחור ברוחניות. היינו, שהאדם שפוסע בדרך הרוחנית מגיע אט אט לכדי מצב של מציאות שמותירה את הרצונות הגשמיים ריקים ולכן, הם מתים. בסופו של דבר, אומרים המקובלים, תגיע עת גמר התיקון ותחיית המתים. בזמן זה הם מסבירים, מתקן האדם את אותם רצונות שמתו וקמו לתחייה ובכך מצליח לממש את מטרתו בעולם: לקבל הנאה, על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. שמצב זה מכונה שאני נהנה, מכך שהבורא נהנה מזה שאני נהנה. קרח ושאר הדמויות שבעם בפרשה זו, היא אותו ספק שנשרף באש ונבלע באדמה יחד עם עדתו. הסיבה למעשה הראוותני, היא למען הוכחת העובדה שהיה זה מוות לא טבעי אלא כעונש. כפעולה, שמי שמבחין בה, הופך למאמין. וכאן, בדומה לפרשיות הקודמות שבהן מתוארת לנו חלוקה פנימית של כוונותינו, נתן לראות שוב את המיון שבין הכוונות שבנו. יש בנו חלקים שמבינים את עניין הרוחניות הקבלה והבורא. יש בנו חלקים שמתנגדים ברמות שונות ומגוונות לנושא. יש בנו חלקים שרוצים גם את זה וגם את זה ומול כל אותן רצונות, יש לנו רצון אחד קטן הנקרא "ישראל". עם קטן מול עמים רבים הרוצים לכלותו. בדומה לכך, האגו הגדול של כל אחד ואחד מאיתנו שולט בנו בעל כרחנו ומוביל אותנו לחוסר אבחנה נכון בין מה חשוב בחיים ומה לא. אגו, שמוביל אותנו לקפאון. לכך שנצא קרחים מכאן ומכאן. מולו, עלינו לבחור באמונה למרות הכל. שכן, כל מה שנדרש מאיתנו זה לחפש היכן לממש את דרכנו. פרשת קרח, היא החלק שבדרך שבו אנו פוגשים בכל אותן כוונות שסופן למות בשריפה, בקבירה ובמגיפה, עד שנגיע לאמונה אמיתית בבורא, דרך חוש רוחני הנקרא משה. עד שנגיע לזיכוך הרצון שבנו ונחפוץ ברוחניות, למרות כל מה שהעולם הזה יכול להציע לנו. כשזה יקרה, נגיע לגמר התיקון. נגיע לימות המשיח. נשיג את ארץ(מלשון רצון) ישראל השלמה, ככוונה פנימית שבאדם, לרוחניות