פרשות השבוע | הפרשה עם אונקלוס
"שמיני" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה

"ויקרא פרק ט פסוק א עד פרק י"א פסוק מ"ז.


שבעה ימים, הקרויים "שבעת ימי מילואים", הם החלק המסיים את פרשת "פיקודי", הקודמת, שממנה, מגיעים ליום השמיני בפרשת "שמיני".  היום בו קרא משה לאהרן, לבניו ולזקני ישראל מפני שהגיעה עת חנוכת המקדש, היינו אוהל מועד. במשך 7 ימים היו הכנות ועכשיו זהו הזמן למימוש, שכן, על ידי עבודת המקדש תתגלה בפני החכמים ובפני כל העם, מלכות ה' בעולם. כלומר, שבכדי להגיע מלכתחילה למצב זה, היה צורך בהכנה כלשהי שנקראת כאמור שבעת ימי המילואים. ולולא הכנה זו, לא ניתן להגיע לחנוכה ולגילוי הרוחניות במדרגה המדוברת, שהרי הכנה זו, היא תיקון הכלים שבהם אמורה להתגלות מציאות הבורא, אשר אינה יכולה לשרות בכלים טמאים. וההבדל בין טמא לקדוש, הוא מצבו של האדם. אם האדם דומה בתכונותיו לבורא וכמוהו, אז אין בו רצון לקבל ויש בו רק רצון לאהוב ולתת, אז האדם נחשב קדוש. טהור. נבדל מן החול מעצם דמיונו בתכונותיו לבורא. ולהפך כמובן. ככל שהאדם אינו דומה לבורא בתכונותיו ורוצה רק לקבל תענוג, להיות נאהב, ובעצם כל חישוביו הם כיצד להשיג עוד טובת הנאה, כך הוא טמא. כך הוא בחוסר איזון עם מציאות ה' ולכן, לא חש בו, או חש בו כהתגלות של שליליות. ולכן בכדי להגיע למצב שבו אכן יתרחש קשר בין האדם לאל, יש צורך כאמור בתיקון התכונות במשך שבעה ימים המובילים לפרשת שמיני וליום השמיני, שהוא על פי הזוהר, זמן התגלות מלכות הבורא כהשראת השכינה אל מול העם. אז, יש צורך להקריב עגל בן בקר ואיל. משם, תתחיל ההתגלות

הקרבת קורבנות, מסבירים חכמינו ומפרשת הקבלה, היא פעולה פנימית באדם שבוחר להתעלות מעל תכונת האגואיזם והרצון לקבל שבו ושואף להשיג רוחניות. ולשם כך, האדם מקריב את רצונותיו שאינם תורמים לרוחניותו ובמקום זאת, תר בלבו כיצד להשיג משמעות רוחנית בחיים האלו. משמעות שאינה עוברת. ואכן, מרגע שהאדם זוכה לקבל את חופש הבחירה הנ"ל, בין הרוחניות לגשמיות, בין התורה ובין הבלי העולם ובעצם, מבין, שעליו לגלות את האל, מרגע זה, עליו לעשות העדפות פנימיות ולאבחן את החלק הבהמי חייתי שבו. את החלק, שלגביו צריך להיות בירור. והבירורים, מתארת לנו פרשת שמיני, הם רבים. יש חיות שאנו יכולים להקריב וכאלו שלא. יש חיות שאנו יכולים לאכול וכאלו שלא. יש יצורים שהם משוקצים עבורנו לעד ויש חרקים לעומת זאת, שאותם אנו כן יכולים לאכול כגון הארבה והחגב וכו. עם זאת, בקריאתנו את הפרשה ואת התורה בכלל, עלינו לאחוז בדברי החכמים שמלמדים אותנו להתייחס אל פנימיות העניינים ולזכור, שמעבר לתיאור הגשמי כביכול של הדברים, העולם, נמצא בתוכנו. כלומר, שהמציאות הערוכה מולנו היא אינה אלא תוצר של הכלים שבהם אנו עושים שימוש ושבתוכם אנו מצויים. אם אנו עובדים את טבענו כפי שנולדנו עמו ולא תרים אחר משמעות החיים והרוחניות, אזי אנו בתפיסת המציאות הפשוטה של העולם הזה. עולם של מספר הנאות קטנות סופיות שחולפות עם מותנו. עם זאת, אם השגנו כלים שדרכם אנו באיזון והשתוות  הצורה לבורא, אז בעודנו בחיינו, אנו משיגים משכן למהותנו ומבינים את המצוות בפנימיות כאכילה או אכילה וכו של שאר בריות. והמשכן הזה, היא הרגשת הנשמה בתענוג הרוחני הנובע מהתגלות הבורא. התגלות זו, היא השכינה. והכלי, הוא תמיד לבו של האדם. ובמידה שבה האדם עבד עם לבו ומוחו והשקיע ממרצו בבירור כיצד לדבוק במידות הבורא ובכך לדבקה בו, כך הוא ישיג בעודו בחייו, "ביום השמיני", את יעדו. למרות זאת, ללא הכנה מוקדמת והבנת הדברים עד סופם, תתקיים עדיין מציאות של שגגות, כגון אביהוא ונדב שקרבו אל האש הקדושה, עם אש זרה. אש, המסמלת רצון, שעדיין דבקים בה רצונות לקבל שטרם בוררו באדם ובהתאם למעמד הם חייבים במיתה. היינו באי שימוש בהם, המוביל למותם 

היום השמיני, היא הביטוי לכל מה שקדם ליום זה. וללא הגדרת המטרה כהתגלות הבורא בעולמנו הפנימי, לא נוכל לערוך בירור עד הסוף. וכפי שאנו רואים, כבר בתחילת הפרשה חלה ההוראה כאמור להמשיך בליבון הדברים ולהעלות  עגל בן בקר המרמז על חטא העגל וכפרה עליו וכמו כן, להעלות קורבן חיה מסוג איל. האיל הזה, מסביר הזוהר, קשור לאותו איל שבו נתקל אברהם אבינו בסיפור עקדת יצחק. וכשאנו מפנימים את סוד הדברים  כפי שמורים לנו החכמים, אנו רואים כיצד הם מתרחשים בנו ברובדים כאלו ואחרים שבמידת תיקוננו, כך נחוש גם ב"סיפורי" התורה, כחקוקים בלבנו. ובהתאם לכך, במידת התקדמותנו לכיוון הרוחני, תחשפנה בפנינו כוונותינו הזדוניות אשר אותן, עלינו לתקן. ותיקון חטא העגל שבו האדם דורש את המציאות הרוחנית בתוך האגו המשול לעיגול (עגל) שדורש "זה הב" היינו תן לי, כמעשה עגל הזהב והטענה "זה אלוקיך ישראל", יוכר בנו ע"פ יגיעתנו כרצונות אישיים שבנו שיעברו שינוי. כך שמתוך הדרישה להשגה שלא בדרכי אמונה שמעל הדעת נצטרך להגיע להשגת יראה.  לזה שנחשוש מהרצון שחושק בהנאות העולם ובבניית מעמד עליון כמעמד תחתון שבארץ. וכל אותם חלקים שבנו שעדיין נותרו בלתי מתוקנים יתוקנו על ידי קורבנותינו והקטורת הקושרת ביניהם מלשון "קטורא". ומשום כך, מסבירים החכמים, יש צורך שאהרן יביא עגל שהוא מן השור שתכונתו היא התגברות ולא מן הפרה שהיא אינה בקר שכן, הפרה, היא רצון תמים. היא אינה כשור המתגבר וזועם. הפרה, מקבילה הם אומרים, לתכונת המלכות, שנקראת כך כספירה תחתונה מעשר הספירות, מפני שהיא התגלות מלוכת הבורא העליון. ולכן, אין להביא למלך ממתנותיו הוא אלא להעניק קורבן שנלחם על חייו. היינו, רצון לקבל אגואיסטי שבאדם, שאינו רוצה למסור את חייו בקלות. האיל, ממשיכה להסביר חכמת הקבלה, הוא להשלמה. היינו, בכדי להתיר את המצב הסבוך בדומה לאיל אברהם שהסתבך בקרניו. לאחר שחרור המצב, תוכל לשוב המלכות אל התמונה, היינו הרגשת הקשר לבורא ששוכן בלב הנקרא שכינה. ועתה, יש להמשיך ולעסוק בקורבנות מדגימה הפרשה, המצביעות על בירוריו הפנימיים של אדם בעל מגמה רוחנית. אדם, שחש בסיפורי התורה ובעם ישראל, כהתרחשויות פנימיות של מי שהבין שעליו להציב את גילוי הקשר לבורא, כמטרת חייו