פרשת "ויחי" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה
בראשית פרק מ"ז פסוק כ"ח עד פרק נ פסוק כ"ו.

 
פרשת השבוע, פרשת "ויחי", העוסקת בחיי יעקב, היא הפרשה המסיימת את ספר בראשית. וכראוי לסיום ספר בתורה, נהוג להגיד "חזק" עם סיום הפרשה החותמת את הספר, עם הדמות שעל שמה אנו נקראים עם. היינו, יעקב, ישראל, שעל שמו אנו נקראים עם ישראל ובני ישראל. "חזק", שכן, עם כל סיום של פרשה, של חלק בחיים, עלינו להתחזק ולא להביט אחור אלא להביט קדימה, אל העתיד הטוב. העתיד החזק, שלתוכו אנו מגיעים מחוזקים ולא מביטים לאחור אלא קדימה. תמיד. אל המצב הבא, אל ההתקדמות הבאה. אל הזמנים שבתוכם מצויה העבודה הבאה שלנו בהתקרבות למקור בריאתנו. מקור, שאחד משמותיו הוא "חיי החיים" ושבהתדבקות אליו, אנו נקראים חיים. ללא דבקות בו, במקור, בבורא, חיינו, אינם חיים. שכן, אין הבדל בין "חייה" של אבן העשויה מאטומים, ובין חייו של אדם שגם הוא עשוי מאטומים אשר לבסוף, הופכים לצורתם המקורית. לעפר. לאבן. ולמרות זאת, אם האדם התעלה מעל דרגת הדומם המצויה בחומר והחל לצמוח לעבר עתידו הרוחני, שבו הוא דבק בחיי החיים, היינו בבורא, ורואה את כל העולם והאנשים כחלק מאותו בורא, אזי, על האדם הזה נאמר חזק. על מי שקורא את התורה כך, נאמר "חזק". חזק וברוך. זו הברכה למי שרואה את מנוחתו, דווקא בעבודתו העתידית ולא בהתבטלות ושינה. היינו, ש "חזק", אותה מילה או אותה ברכה המסיימת ספר בתורה, ובמקרה הזה את ספר "בראשית" ואת הפרשה האחרונה בו, פרשת "ויחי",  היא האיחול הראוי למי שמביט אל העת שתבוא כמבורכת מלכתחילה. זהו מי שמגיע אליה מחוזק מהמצבים הקודמים. מהבירורים, כיצד פרשות השבוע נוגעות אלינו ולנשמתנו. כלומר, להגיע מחוזק אל הספר הבא, לאחר כל הפרשות הקודמות שעברנו ושחיזקו אותנו במהלך הדרך. במהלך המסע הרוחני של גילוי האמת, באמצעות חכמת הקבלה. אותה שיטה הקרובה ללבו של האדם בכלל ושל הישראלים בפרט, המחפשים עומק ונדבך נוסף בחיים, מעבר לדומם. מעבר למה שמחליש אותנו ושמקורו בתענוג מחומר. מגשמיות, מהשאלה הבהמית והאגואיסטית "מה עושה לי טוב?", לעומת, "למי אני מהנה?", שההבדל ביניהם מסבירה הקבלה, הוא ההבדל בין שכל סתמי, לשכל רוחני. לשכל, שאינו סגור בתוך עצמו בלבד אלא שזהו שכל החי באחרים. זהו שכל, הדומה לשכלו של העליון שגם הוא, חי באחרים. בשביל אחרים. וזוהי רוחניות; החיים, מחוצה לך, מחוצה לרצון לקבל הנאה לעצמך, הנאה אגואיסטית, שכל חשבונה, הוא היכן טוב לנו, גם אם זה על חשבון האחר ועוד ברמת הדומם. המת.

יעקב, הוא ישראל, ועליו נאמר "ויחי" שזוהי המדרגה, השלב, שבו הוא קם לתחיה ממצבו הקודם. היינו שהמצב הקודם, הדומם, המת, קם לתחיה בפרשה המדוברת ולכן, זהו שמה שכן, כפרשה הנקראת "סתומה", פותחת לנו פרשת ויחי את העתיד לבוא בצורה שמתעלית מעל הדומם והופכת למציאות רוחנית חיה הנקראת מציאות של השפעה. של חיים, מחוץ למערכת הדוממת. היינו, חיים בעולם שבו אין עוד תלות בחומר וברצון לגשמיות והנאה חולפת אלא שהרצון הפך לחי. לישראל. לקו אמצע, המחבר בין ההתלבטויות שיש בנו כל חיינו בין הרגשתנו הנוכחית לעתידנו האופטימלי אשר אותו אנו רואים בעיני רוחנו. ומכאן, שתחייתו של יעקב, הבאה לאחר הבנתו כי יוסף בחיים,  היא מרכז הפרשה והעיקר שבה. כלומר, חיות, לעומת חיי  הדומם. עתיד, לעומת חיי האבן שאינם משתנים לעולם. ולכן, "ויחי", כפרשת חיי יעקב, חיי ישראל, היא פרשה העוסקת בעתיד. בצמיחה. בזמן שאותו מנבא אבינו האחרון לבניו, כזמן אחרית הימים של תיקון הנשמות. של היפוך הסדר מדומם לחי. ממת, ל"ויחי". שכן, חיים, נמדדים ביחס ישיר לעתידם ובהתאם לכך, כל עתידו של המת נפסק ברגע  שחייו חדלו. וחייו של יעקב אכן חדלו להיות חיים מרגע שנדמה היה לו שיוסף מת. היינו, מרגע שהוא הבין שאין לו עתיד ברוחניות. ואם אין לו עתיד ברוחניות, חייו נחשבים כמוות שכן, מהו ההבדל בין חיי אדם דוממים לחייה של אבן שדוממת. וחייו של יעקב בטרם הוא התוודע אל יוסף, היו כ "חי מת". כהווה, שאין בו שום פוטנציאל לשינוי, שהרי השינוי, טמון היה ביוסף ולכן, אם יוסף, כמדרגה עתידית מת, הרי שאז אין בהווה דבר מלבד מערכת סגורה של תפקוד כזה או אחר. אבן, אינה שונה מאדם, או מצמח, כמו שחיה כגון כלב או סתם גרגיר אבק באוויר, אינו שונה מכל הגלקסיות כולן או מכל אטום אחר שמצוי במציאות. היינו, שכאשר אנו עוסקים במערכת סגורה, אין כל טעם ל"גודל" איכותה שכן, היא סגורה ממילא ואין לה עתיד התפתחותי והמשכיות. היא סגורה. אפשר לקרוא לה אדם, גרגיר חול, כוכב שביט, אמבה, שושנה וכדומה, אך המדובר הוא בדומם. "ויחי", היא הנקודה של יציאה מגלגול זה של דומם. של חוסר התפתחות. "ויחי", היא הפרשה המספרת לנו, כיצד לצאת ממצבנו הנוכחי, למצב הבא. לקיום, של גדילה. אם בדרגת גדילה קטנה ואם בדרגת גדילה גדולה כדרגת תכונת יעקב אבינו, אין זה משנה. שינוי, הוא שינוי.  ואין אבחנה במושג שנקרא "עתיד" או "זמן", ללא השינוי, שכן, כל האבחנה במושג הזמן, מקורה בשינוי ממצב למצב ולכן מהכרת מציאות אחת להכרת מציאות אחרת. זהו זמן. ובכדי לנבא על הזמן, קורא יעקב ליוסף בנו ומספר לו על העתיד לבוא. על זמן "אחרית הימים", כפי שכתוב בפרשה. זמן, שבו כל הזמנים מתכנסים לכדי ברכה אחת בדומה לאחים המתכנסים לקבל את ברכת יעקב אביהם. ברכה, אשר לה הם זוכים בעקבות מעשי הבורא בגלגולו את אחיהם יוסף ברע המתברר כטוב. הרע, היה מטעמם. הטוב, כפי שמסביר להם יוסף, הוא מטעם מטרת הבריאה "רצונו של הבורא להטיב לנבראיו". שכן, ללא כוונתם הרעה הנקראת "רצון לקבל בעל מנת לקבל", שזהו האגו, הרע, הנקמני, לא היה עתיד לטוב. לזמן, שבו הגיע הרעב שבעקבותיו, הגיע יעקב ל"ויחי". לגלגול, של עתיד שבו הוא הפך ממת, לחי, המנבא על זמן אחרית הימים הסתומה לכל, כזמן שאותו הוא חש בהווה. כישראל. כספירת התפארת, המחברת באמצע, ב"ישר-אל", בין הימין והשמאל. בין בניו שלו עצמו ובין אפריים ומנשה, בניו של יוסף, שהם נכדיו. העתיד, שממנו יצמחו הבטחות הבורא על זרע רב. על העם, שעתיד להיות עם ישראל בסופו של דבר, בהמשך ובעתיד, המתנקז לכדי סופו ומיצויו של העולם הזה, ככפוף לחוק הרוחני. חוק, המחייב אותנו לפסוע אל הרצון השולט בכל הנקרא "רצונו, להטיב לנבראיו", כאמור.

 
כל התורה כולה, מסבירים המקובלים, עוסקת באדם אחד בעצם, בנו, במי שקורא את הכתובים ומביט על המציאות מתוך ההבנה ש "כל העולם נועד בשבילי ואני בכדי לשרת את קוני". כלומר, לזה שמבין שבכדי לצאת מהסבל של הריק הקיומי אל האושר המורגש אי שם בנקודה הפנימית שבלב,  יש צורך בהפניית כל המציאות כולה למקור המכונה "אין עוד מלבדו". ללא עבודת היחוד והתיקון כלפיו, האדם לא יכול לצאת ממצבו. ומתוך כך, מגלה האדם שהתורה, שהיא "מורה על האור",  חושפת בפניו מצבים שונים, שעל פיהם מפרשים חכמינו את התורה, ברמת חכמת הקבלה. ובמצב הראשוני הם מסבירים, שבו אנו במצב הדומם, למרות כל התקדמותנו הרוחנית, אנו נקראים "אגואיסטים". היינו, אנו בני אדם שעושים שימוש ברצונם לקבל הנאה, עם הכוונה המכונה "בעל מנת לקבל", שזהו מצבו הטבעי של האדם כפי שהוא נולד ורוצה להנות בבועת עצמו. מכאן, אם האדם זכה להתפתח דיו ולהיות נאור, הוא זוכה להתקדמות אל המצבים הבאים, שמגיעים לו בעל כרחו ובמסגרתם הוא נזרק לבורות, לחסרונות, המבהירים לו את צורתו הרעה וכיצד לצאת מתוכה אל רצון אחר. אל כוונה אחרת. כוונה, של רצון שמגמתו היא בעל מנת להשפיע. עם זאת, מגלה האדם הפוסע בדרך התורה ולימוד נשמתו לפי כתבי הקבלה, שהכוונה לצאת מהחומריות לרוחניות היא אינה שלמה בו. היינו, שהוא עדיין רואה שכר כלשהו במגמה הרוחנית, שאותו הוא רוצה לנצל לטובתו. ועל כך אמרו החכמים ש "מתוך שלא לשמה מגיע לשמה", היינו, שעל אף שהאדם הוא בבסיסו רצון לקבל הנאה סגור בעצמו, מגמתו הרוחנית תניא אותו מכך. ותוך כדי תנועה זו הוא יצא ממצב של "מקבל על מנת לקבל", למשפיע,אך על מנת לקבל. שזו הצורה שבה הוא שינה צורתו ליכולת של הכרת הרע. לבירור, המתגלה מהארת הלימוד, שבכדי להגיע ללשמה, לאמת, להשפעה, יש צורך בדבקות מוחלטת ברעיון הרוחני, ללא שכר עתידי. כמו מת. והמצב הזה, המכונה "להשפיע בעל מנת להשפיע", שנקרא גם "לשמה", הוא מותו של הגוף. של הרצון לקבל הנאה חומרית, שאינו מבין את סיבת העבודה הרוחנית. מכאן, פונה מדרגה זו שבנו, שהיא מדרגת יעקב הכללית, לעתידה, המכונה יוסף, ומשביעה אותו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, למערת המכפלה,  שמעשה זה הוא "חסד של אמת" שמבקש יעקב מיוסף. משם, כבר תהיה תולדה לעתיד של מדרגת אחרית הימים שהיא מימוש רצון הבורא ובו הנברא חי במצב של "מקבל על מנת להשפיע". היינו, שהאדם ממלא את רצון הבורא להעניק הנאה לנבראיו והם, תקנו עצמם לכדי כלי קבלה שהם היכולת להיות בקשר עם הבורא, שזה, נקרא השפעה. היינו, לחוש בו כהמשפיע ולקבל את השפע, משום שזה רצונו. כך, יהיה באחרית הימים. זאת אומרת, שהאדם יתגלגל 4 גלגולים במצביו, בעודו חי, שדרכם הוא יגיע לאחרית ימיו והשגתו הרוחנית המלאה אם בפרטיות ואם בכלליות. וגלגולים אלו שתחילתם בכוונה האגואיסטית על מנת לקבל, המשכם בהשפעה על מנת לקבל וסופם בהשפעה ודבקות המובילים לקבלה מתוך קשר עם האלקי, מתרחשים אט אט כתהליך, שהאדם עובר ונע בין מצבים כמו דומם, ל"ויחי", או מפירוד, לחיבור, בדוגמת יוסף ואחיו. היינו, שעליות וירידות, מצבים חיוביים ושליליים, הם מנת חלקו של מי שפוסע בדרך הזו שכן, עליו לאזן עצמו אט אט אל מול חוק יחידי במציאות שהוא חוק הבורא. חוק המורה על התכנסות תכונותינו הפנימיות, לכדי עתיד שבו נבורך בנצחיות שאותה מעניק ישראל לבני ישראל, היינו, יעקב לבניו. לאלו, שיחיו אחריו ומהם, הוא ימשיך את זרעו שישתבח, בדומה לאדם שעובר מקבלה, להשפעה.