פרשת "ויגש" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה

בראשית פרק מ"ד פסוק י"ח עד פרק מ"ז פסוק כ"ז.

פרשת "ויגש", הקרויה כך על שם המילה הראשונה שבה, עוסקת בעיקרה בשני מושגים בסיסיים שמנהלים את חיי האדם והכוונה היא ל"תפילה" ו"גאולה". תפילה, היא מצידו של מי שהולך בדרך הרוחנית, מתחיל להבין איזה גילוי לדרוש ובהתאם, מכיר בגודל מצוקתו לישועה אישית שכן, אין האדם יכול לגבור על היצר הרע, על האגואיזם, סתם כך. גאולה, היא עניית התפילה של מי שמתפלל באמת, היינו, שהבין לאיזה צורך מדויק הוא התפלל. שהרי אנחנו רואים שבני האדם אינם חדלים להתפלל כל העת, ביודעין או שלא ביודעין. מאווי לבנו, הם תפלות. עם זאת, לא מן הסתם כתוב שהבורא שומע רק את מי שמתפלל באמת. ולהתפלל באמת, פירוש הדבר הוא להתפלל על האמת. לדעת את גודל השקר שבו אנו נמצאים ובהתאם לכך, לדרוש את האמת, למרות הפער שמגלה האדם. זאת אומרת, שתפלה אמיתית, על פי הגדרה זו הינה דבר מה שמתבשל אט אט על פני המון תפלות קטנות. שקריות ברובן. היינו, ששקר כמושג, הוא תפלה ובקשה שעדיין נוגעות לתחום האגו של האדם. מפני שאם האדם מתפלל שלא מתוך תיקון האגו ולא מתוך רצון לגילוי רוחני מלא, אלא שעדיין יש בו תקוות לשכר בעולם הזה, תפלתו אינה שלמה. וחוסר שלמות, הוא שקר שכן, העולם נברא בצלמו של השלם.  מכאן, שבכדי להגיע לגאולה, יש צורך בתפלה שלמה הנובעת לאחר בירורים שאותם עוברים במהלך הדרך הרוחנית. כך שהאדם מברר ומאבחן אט אט את הרצון המזוכך שמוביל אותו לבקשה הסופית של קרבה לבורא. בקשה אקטיבית, הנובעת מתוך פעולה של ממש. "ויגש". זו פעולתו של יהודה, שערב על בניימין. זו התחינה שלנו לגילוי האמת של אחדות בין הבריאה, לבוראה. להשלמה.

תפלה, היא עבודה שבלב. זוהי בקשה פנימית, הנובעת מתוך הבנת המצב והתנאים שבהם אנו שרויים. וכאשר נרצה בכל לבנו רוחניות, הרי שאז בעצם נרצה להוציא את מטרת הבריאה אל הפועל שהיא על פי הכתבים "רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו". ההטבה, נקראת אור החוכמה. אור, שהוא זה שממלא את חדרי לבנו בתענוג שלא מותיר בנו ספקות. עם זאת, בכדי לקבל את התענוג הזה, יש צורך בהכנה מוקדמת כאמור שכן, אין המדובר על תענוג חומרי שאליו כבר יש לנו כלים מוכנים, אלא שיש כאן צורך בכלי רוחני. בתיקון, של הכוונה שלנו מבחינת השאלה שמניעה אותנו. אם החסרון שלנו הוא לקשר עם המקור, להשגת שלמות והטבה טהורים, הרי שאז, ניענה על תפלתנו בהתאם ושכרנו, יהיה רוחניות. שכר, שהוא הרווח על עבודה מלאה שבלב, של מי שמבין איכשהו את המטרה הרוחנית. היינו, התמלאות באור החוכמה הרוחני המאפשר לבורא, להוציא לפועל את רצונו. הרצון "להיטיב לנבראיו". וההטבה הזו כאמור, המצויה מעל רצונות העולם הגשמי, נקראת השפעה לבורא כפי שכתוב "לעשות לו נחת רוח". כך שעל ידי קבלת הטבתו, מתוך השגת הקשר עמו, מתגלה אור החכמה בעולם ולכן, כאורה העיקרי של הבריאה המיועד לתת תענוגים לנברא, מושגת מטרת הבריאה, שהיא הנאתנו. הנאת הנשמות, שנמצאות באשלית העולם הזה ושמתוכו, צריכות לעשות עבודה רוחנית ולהגיע לתפלה שלמה ואמיתית, לגאולה. לתשובה מדויקת שעונה על השאלות העמוקות ביותר שלנו. ובתשובה הזו, נחוש במילוי אמיתי של מהות הקשר עם המציאות הרוחנית. מילוי, של אור החיים הגדול שאליו מיועד הקיום כולו.
   
   
תפלתו של יהודה, בקשתו, מביאה לכניעתו של יוסף. יהודה, משול לספירת המלכות שממנה עולות בקשות לבנו. יוסף, שהוא ספירת היסוד, המאגד בתוכו את כל אור החוכמה, הוא התשובה על בקשתנו. הוא הגאולה.  וביחוד שמתקיים בין החסרון למילוי, בין התשובה לשאלה, נענות ספקותיו של האדם. שם, בקו האמצעי, שמאגד את הכלי ואת התענוג שהוא דורש כפנימיות, נפתרות הסתירות.  נוצר איחוד. מגיע פתרון, שכבר אינו יכול לעמוד מנגד ומתגלה כהתגלות יוסף לאחיו. היחשפות, שמתרחשת לאחר הפצרותיו של יהודה ושפיכת לבו על האירועים הקודמים. משם, תהא בהמשך תחייתו המחודשת גם של יעקב כפי שכתוב, שכן, יסתיים צערו הגדול על מות בנו אהובו. על כך ללמדנו את חשיבות הפעולה האקטיבית של ויגש מטעם יהודה. מטעם מי שמייצג את בקשות לבנו השולט על חיינו שכן "האדם הולך אחר לבו". וכל שנדרש הוא רק כיוון הלב ולא מלחמה על הרשות. על השליטה. שהרי מתוך הטבע עצמו אנו נשלטים על ידי הרצון האישי שלנו המכונה אגואיזם, רצון לקבל הנאה על מנת לקבל וכדומה. וממצב זה של "העולם הזה", אנו נדחפים אט אט על ידי החוקים הרוחניים להגשמת מטרת הבריאה. ובדרך הזו, של תיקון כוונת הלב, מתמיינים רצונותינו בהתאם לדברים שלהם אנו מקנים חשיבות. זאת אומרת, שמרגע שאנו מפנים את חשיבות הלב לרצון הרוחני מתוך הבנת האמת, על פני חשיבות הרצונות הגופניים, השולטים בנו ממילא, הרי שאז אנו נמצאים במגמה לתיקון מתכונת האגואיזם של הקבלה העצמית, לתכונת הרגש הזולת וההשפעה לבורא. שכן, על ידי התחברות עם הזולת, בדומה ליוסף המתחבר עם אחיו, שונאיו לשעבר, שהמה התחברות הכלים עם האורות, תתרחש גאולה אמיתית. כזו, שתראה על אמיתותה וממשיותה גם לעתיד לבוא כרעב גדול. שהרי, ללא כל זאת, לא היה יכול להיות המשך הקיום, כלומר, שללא ההתרחשויות הקודמות, לא היה יכול להיות מזור לבני ישראל. ורק לשם כך נעשו כל הפעולות הקודמות. השליליות כביכול. כלומר, רק בכדי להביא לגילוי אור החוכמה, לגדלות הכלים המתוקנים ובכדי להביא בטחון בעתיד שמתחיל אולי בירידה למצרים, אך בסופו של דבר, ליציאת מצרים. יציאה, שהיא על פי כתבי הקבלה, יציאתו הגדולה של האדם מתוך האגו והמשך תיקונו השלם של הרצון על ידי כיבושו, המתואר כסיפור כיבוש א"י השלמה