פרשת "מקץ" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה

בראשית פרק מ"א פסוק א עד פרק מ"ד פסוק י"ז.

"צדיק", מסבירה חכמת הקבלה, היא מדרגתו של אדם שמרגיש את הבריאה כמוצדקת וטובה, או שזוהי מדרגת העבודה והיגיעה של האדם, שעל אף סבלו, משגיח את ההצדקה. כלומר, צדיק, הוא לא מי שמן הסתם עושה מצוות או גדול בתורה, אלא שמדרגה אמיתית של צדיק זוהי השגת הרגשה טובה בלב, שמתוכה האדם מצדיק את חייו שכן, הלב לא משקר ואין זה משנה מה פיו של האדם אומר. כשאדם חש בטוב ולבו טוב עליו, הוא צדיק. וכשרע לו לאדם, אזי הוא נקרא "רשע", מפני שבלבו והרגשתו הוא אומר שהבריאה היא רעה ומרשיע את קונה. את מי שיצר אותה. עם זאת כאמור, כשאדם הולך בדרך חכמת האמת ופוסע על השביל הרוחני, הוא נאלץ למצוא עצמו מצדיק לא פעם את סבלו, מתוך הרצון להגיע למדרגה זו, של יציאה מהסבל וההצדקה של הבריאה והבורא. היינו, שמה שמפריע לאדם הרוחני בדרכו וגורם לו לחוש צער על הרשעת האלוקות מביא לכך שהאדם עושה עבודה של צדיק, במאמץ ולא מתוך טבעיות הטוב שבהרגשת הלב. בסופו של דבר, כשהאדם משיג מדרגה זו בקביעות, הוא יקרא בכינוי צדיק שזוהי אחת ממדרגות השגת הקשר עם האל גם - שכפי שכתוב "צדיק אתה ה'". וכששניים אוחזים באותה הרגשה, הם חולקים את אותה המציאות גם ולכן, הצדיק, יש לו חלק בנחלת ה', ברוחניות ובכל מה שמתלווה לכך כגון חיי נצח, נשמה חופשיה במרחב המכונה גן עדן וכו.

יוסף, אשר בו עוסקת פרשת מקץ, הוא צדיק. יוסף מכונה "צדיק יסוד עולם". זה יוסף. אותה הדמות שעליה אנו קוראים במקרא ושבפנימיותה מקבילה לספירת היסוד מתוך עשר הספירות הקבליות שדרכן משיג האדם את קשרו אל הרוחניות. כלומר, שיוסף או מדרגת יוסף הצדיק, היא אותה תכונה פנימית שאליה אנו אמורים לשאוף בנתיב הרוחני ולראות בה כמצב עתידי מאוזן עם הטבע האלוקי ולכן עם העולם שבו אנו חיים, כמקום ששווה לחיות בו ולהצדיקו. למרות זאת, יוסף עדיין לא היה נקרא בכינוי זה עד שהוציאוהו מן הבור ועד הניסיון עם אשת פוטיפר שניסתה לפתותו, שהרי צדיק, היא אינה "תחושה מן הסתם", אלא שזוהי השגה שבאה מתוך מאמץ ועבודה רוחנית אישית של האדם. זאת אומרת, שרק לאחר שהאדם נזרק לתוך בור, עומד בסכנות, נמכר לזרים, מזלו שופר עליו ובכל זאת הוא שוב נזרק לבור ועדיין יודע שיש מטרה לכל בכדי לקדמו, רק אז הוא צדיק. ורק אז, החל יוסף להיות מכונה בשם צדיק. זה, שעל עבודתו, יש יסוד לקיום העולם ולהעברת האור הרוחני מטה, אל הנבראים. מפני שללא הצדיק, אין קיום לעולם, אלא רק בהיעלם ולא בגילוי. כך שבכדי להגיע לגילוי, יש צורך ביגיעה שמובילה להשגת היכולת להיות בקשר עם הבורא ובכך, ממילא להצדיק את הבריאה ותמיד. בטוב וברע. שכן, מי שמשיג מדרגה שכזו, חש תמיד בטוב מפני שהוא בוחן את ערכי הטוב והרע לפי קרבתו לבורא ובהתאם לכך, חש את עולמו. יוסף, שהוא יסוד, שגם מכונה בשפת הקבלה זעיר אנפין ומקביל לשם הקדוש "הקדוש ברוך הוא", חש בקשר קבוע עם מי שנותן הן את הטוב והן את הרע ובזאת, רואה ומבין ומצדיק את מהלכי הקיום לטוב ולרע, מטעם המקור המושלם שממנו הכל נובע.
 
בור, הוא מקום חסרון. והזרקות למקום חסרון עבור מי שהולך על השביל הרוחני, היא הזדמנות לתיקון. למילוי החסרון באור החסדים הנובע מעבודת ההצדקה. וחסדים, מסבירים המקובלים, הם ה"כלי", שבאמצעותו יכול לקבל אח"כ האדם את האור האמיתי שלשמו נבראנו ומכונה אור החוכמה. שכן, אור זה, הוא חיותנו וממנו אנו נהנים ומכנים אותו בשמותיו השונים בהתאם לעולם בו אנו שרויים בתפיסת מציאותנו. בעולם הזה, אור החכמה מגולה לעינינו כקליפת השום וכל גילוינו בו הוא באמצעות הנאות גשמיות שאותן אנו לא משייכים לרוח.  לעומת זאת, כשאדם עובר את המחסום שבין החומר לרוח ומשיג תפיסת מציאות רוחנית, אז הוא חש בהנאה כעליונה, כאין סופית וכתמידית ולכן, מתאר את הרגשתו בהתאם. שמות אלו, בסופו של דבר, הם כינויים בהשגות הרוחניות האישיות של אותו אדם, שהרוויח את לחמו העליון. ויוסף, שבפרשה הנוכחית ובפרשה הקודמת הצליח להיחלץ מן הבורות, מהווה תיאור עבורנו כיצד להתגבר על כל קשיינו ולנסות ולאחוז במדרגתו של הצדיק - ולא מן הסתם: הקושי, הוא מטרתי. ללא כל התהליך והרגשתו, לא תתכן מציאות של כל טוב בסופו של דבר. החושך, הוא בכדי שנגלה את האור כמו שהבור נועד למטרת גדילתנו בהשגת שאיפתנו. היינו, שזו משוכה שנמצאת בכל שלב ושלב של הדרך ובלעדיה, לא תתקיים אפשרות של התפתחות הלאה. לעתיד שבו אנו יכולים להרגיש על בשרנו את ה"אני" הרוחני שלנו, שהושג בזכות פעולותינו בפועל. בפנימיותנו. במקום החלל הזה שגילינו בעולם ובו, מפעמת בנו השאלה בשביל מה אנו חיים. שם, מתגלים העולמות והספירות, התשובות והפתרונות ובעצם, משם, בא בסופו של דבר הכלי הגדול שלנו שהוא  הרצון, להרגיש מאושרים בחיים.  אבל מאושרים באמת. לא מעושרים בלבד.

"ויהי מקץ שנתיים ימים", אלו הם שני תיקונים שעבר יוסף, או במילים אחרות, שני תיקונים שעלינו לעבור על מנת להתקדם למלוכה, שכן, להיות מאושר ובמימוש מקסימלי של שמחת החיים, זה אומר "להיות מלך". להיות שליטים על עולמנו. תיקון שלם נקרא שנה (מלשון שינוי ונשנה על עצמו) ושני הבורות הם התיקונים. המעבר ממצב שנקרא שכחה להזכרות, בדומה למי שנרדם והתעורר. המעבר מחווית הבור הראשון המוביל אל כך שיוסף נשכח הן מטעם אחיו והן מטעם שר המשקים שלא זכר לו את הצלתו. ומכאן, להזכרות. לפתרון חלומותיו של פרעה שמעלהו לגדולה. היינו, שהופך את יוסף למלך, שבהתאם לכך רוכש כלים רבים ועושר (רצונות לרוחניות) ולכן, יכול עתה למלאם בכל טוב (הנאה רוחנית מאור חוכמה), גם לזמנים של תקופות קשות שיגיעו כגון רעב. לכן, "ויהי מקץ", היינו, שקץ, הוא סופו של הסבל והחושך - ומאידך, הוא מלשון התעוררות ויקיצה. שאז, במצב זה, לאחר השינויים השונים שצריך לעבור והתיקונים, מגיעה עת התשלום והתגשמות חלומות הנבואה. אותם חלומות שאנו חולמים על חיים טובים לכל אחד מאיתנו. ובחיים אלו שמתארת לנו הפרשה, מתבררת לנו חוכמתו של הבורא לגלגל גלגולים בעולם על מנת שבהמשך, נהיה בין החיים. שכן, טובתנו, מסבירים המקובלים, מתקבלת בנו רק כאשר אנו שואפים במהלכינו להיטיב אף לאחרים. ולכן, מבלי שהיה כך מגלגל הבורא את הדברים, יעקב לא היה יורד למצרים לשבור את הרעב ועם ישראל לא היה מגיע להתגשמות הבטחת ברית בין הביתרים.  אותה ברית, שבה הובטח לאברהם שתהיה לעם ישראל היכולת להשיג רוחניות, כאשר הם יעברו את המדרגה הגדולה של האגו המכונה עבדות מצרים. עבודת פרעה. שפרעה, הוא אותיות עפר והפרעה, שזוהי התכונה שבנו שמרגישה טעם בחומריות העולם הזה, המפריעה לנו בדרכנו הרוחנית. וההתגברות על מצב זה, המוביל ליציאת מצרים, שזוהי היציאה מהאגו לרוח, היא התגשמות ההבטחה. כלומר, שהחשבון הכללי הוא לעתיד. כמו שיוסף פתר את החלומות ואמר לחולמים שזה הכל "דבר אחד" שבא מטעם ה'. הכל בא, בכדי להשיג את הכלים הגדולים שבתוכם מתגלה הרוחניות ובהתאם לבסוף מתגלה האור. הגילוי ההכרתי של הבורא על ידי יצירת קשר עמו. קשר, הנובע מכך שיוסף, כתכונת היסוד בתוכנו, מאגדת בתוכה בסופו של דבר את כל המציאות, הן הטובה והן הרעה, לכדי קו אמצעי אחד שמכיל את כל התכונות האחרות ולכן, יכול להשפיע מהן למלכות. לאותה ספירה תחתונה ביותר, שהיא הנשמות. אנחנו. נבראים שמגלים  התבהרות של אבחנות מתוך הצמדות ודבקות באותו רעיון רוחני ענק שניתן לעם ישראל. עם הספר. עם, שבו כל אחד ואחת זכו ליכולת לקרוא בשפת המקור, על הקשר האמיתי למציאות נשמתם הפרטית והוויתה הכללית בחיינו בעולם.