פרשת "וישלח" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה 

בראשית פרק ל"ב פסוק ג עד פרק ל"ו פסוק מ"ג. 
 
 מרגע בשלותו של האדם בעניין שאלת משמעות החיים ורצונו להתקדם אל הרוחניות, מתגלה לו שדה קרב בין מה שמוכר לנו מהכתובים, כיצר הטוב ויצר הרע. "טוב", הוא מה שמכוון אותנו אל הרוחניות ולעומת זאת "רע", הוא זה שמרחיק אותנו מן המטרה שהצבנו לעצמנו. עם כל זאת, האדם שפוסע בנתיב הרוחני על פי חכמת הקבלה, מבין מהר מאוד שגם על הטוב וגם על הרע, אחראי הבורא. היינו ששני היצרים, נשלחים על מנת לסייע לאדם אם בדחיפה מאחור ואם במשיכה מלפנים. התיקון של האדם הוא בבחירה כל העת בהכרה לכך שהכל בא מטעם "אין עוד מלבדו". למרות זאת, עד שהאדם מצליח לחוש בכך כמציאות ממשית שבה "מלוא כל הארץ כבודו", כפי שכתוב, עליו לגלות את הפיצול שקיים בו עצמו בצורת שני היצרים הנ"ל ועל פני הפיצול, להביא לתיקון.  למצב המכונה "שלום".  כלומר, לאיחוד היצרים לכדי מצב אחד אמצעי ומאוחד שנקרא בהמשך הפרשה "ישראל", שהוא אותו שם שניתן ליעקב ע"י המלאך שנאבק נגדו. שכן כינוי זה, הוא המהווה את ה "ישר", שבין שני היצרים שבאדם שהם ימין ושמאל, טוב ורע, קליפה וקדושה או פשוט, רוחניות וגשמיות. האדם, הוא הבוחר ביניהם.

לבן, שאצלו עבד יעקב אבינו ושממנו הוא בא, הוא הסימן ששולח יעקב לעשיו בפרשה, על ידי המלאכים, שעל שם פעולת שליחתם, נקראת הפרשה "וישלח". "אני", אומר יעקב לעשו, "באתי מלבן". ולבן, מסביר ספר הזהר, הוא יצר הרע בשיא גודלו וערמומיותו. ומי שניצח את יצר הרע, היינו את לבן, ולא זו בלבד אלא שמי שעוד יצא מלבן עם רכוש גדול, הוא אדם שצריך לחשוש ממנו. זה הסימן שמוסר יעקב לעשו, שהוא המצב הפנימי שאליו האדם שהולך בדרך הרוחנית מתקרב. ולכן, פרשת השבוע, בפירוש על פי החסידות והקבלה, אינה עוסקת באירוע חיצוני כזה או אחר אלא בנו. היא עוסקת בעשו שבפנימיותנו, שזוהי האבחנה שהעתיד צופן בחובו סכנות. מהמורות. קשיים. עשו, היא מדרגת האגו המוכרת לנו שמכשילה אותנו שוב ושוב, אך עם זאת, ע"פ הפרשה, הצלחנו להפרד ממנה ואף לנצח את חלק האגו הנקרא "לבן". את הגדול שבמכשפים ובקוסמים. ובהתאם לכך, אנו שולחים לו לעשו, למצב העתידי שבנו, סימנים. מתנות. רמיזות. אם זה לא יעזור, אנו נשא תפילה לאל שיסייע לנו שכן, ברגעים הכי קשים אומר בעל הסולם, אסור לנו "לצאת מרשותו יתברך". כלומר, שעלינו להתפלל לבורא שיראה לנו שזה הוא בעצמו שולח לנו את מה שמורגש בנו כשלילי או כחיובי, ושעל זה כל העניין. ואם מתנות לא תעזורה ותפילות לא תסייענה, נשארת אופצית המלחמה. כל אחת מן האפשרויות תיצור תוצאה כזו או אחרת אך עם זאת, האדם ההולך בדרך הרוחנית לוקח בחשבון שהכל יכול לקרות ושהמטרה, היא מעל הכל. היינו שאם לא הכל ברור והעתיד נראה מעורפל, גם זה לטובה ובא מ"למעלה" ולכן, אין חשש.

 

יעקב, שאכן נותר לבדו לאחר שכל משפחתו והרכוש עברו, לא חושש מדבר. מצד ימינו כותב הזהר, אברהם. קו ימין ושלם המצדיק את כל הטוב שבעולם ככזה, שנובע מהבורא. משמאלו של יעקב, יש קו שלם של התגברות על הרע. קו ספירתו של יצחק. של המדרגה השלמה של אבחנה ברורה שגם הרע, הוא מטעם הבורא. ויעקב (מדרגת קטנות), שכאמור יקרא בהמשך ישראל (מדרגת גדלות), הוא המאחד אותם לכדי אותו ישר הפונה אל האל. לישראל. והמאבק במלאך לאחר שכל מחנהו עבר במעבר היבוק, הוא הרמז לאדם שמגיע לזמן שבו חייבים ללחום בכל הספקות ולעמוד מול היראה, שהרי צריך לדעת שאין ממה לחשוש. גם לא מסמאל, שהוא המלאך שנאבק בו יעקב ושבכתובים נקרא אף בשמות שר עשו או מלאך עשו. שכן, אדם ששלם בכל קומתו הרוחנית, הוא אדם שיכול להלחם גם ביצר הרע. באגו, המיוצג על ידי ש רו של עשיו מלשון "עשייה". באותו חלק שבנו, שמושך אותנו כל העת למטה, לגשמיות. זאת אומרת, שרק כאשר יש לאדם הכרה ברורה בשלמות קומתו, בנצחון על ה"קליפות" המכסות את הרוחניות ובספקות המנקרות בדבר העתיד הלא בטוח, רק אז, נשלחת לו המדרגה הבאה שלו שבה הוא חש את הרוחניות כמציאות ממשית שהתפתחה בבטחה. מציאות, שבה כפי שמתואר בפרשה, הוא, יעקב, יכול לפגוש בעשו אחיו, ביצר הרע, באגו, מבלי לפחד עוד. שכן, יעקב, שנקרא כבר ישראל, מכיל בתוכו עתה את חלק עשו המתוקן. ז"א, שהוא מכיל את הבירור הפנימי של מהו טוב ומהו רע, מבחינת הבחירות שמקרבות אותו לרוחניות. שמקרבות אותנו. כי אנו אלו, בדומה ליעקב אבינו, שצריכים כיום לבחור בין מעשים הקשורים בהבלי החומריות של העולם הזה ובין בחירה בדרגה עליונה יותר. דרגה, המפעמת בלב כל יהודי בישראל ובעולם. בהכרתו, או שלא בהכרתו, התוהה על משמעות החיים שלנו, סיבתם ותכליתם