פרשת "תולדות" - פרשנות קבלית

בראשית פרק כ"ה פסוק י"ט עד פרק כ"ח פסוק ט.

 
רוחניות, מנוגדת לגשמיות. הרצון לקבל הנאה שבאדם, הטבעי, שמבוסס על אהבה עצמית ומילוי באגו, מנוגד לרצון להשיג אמונה והשפעה. כלומר, ההשגה הרוחנית שאליה האדם צריך לשאוף, שגם מוכרת בשם "לשמה", היא הפוכה למה שבא מצד הטבע וכבר נעשה, ככלי של אגואיזם שתחילתו בלא לשמה. היינו, שהמצב של הלא לשמה של תכונת ההשפעה, לא לשמה של האמונה והתורה, הוא מצב הפוך ללשמה של תורה. לשמה של האמונה. ובדומה לכך, בפרשת "תולדות", מציגים לנו הכתובים את שתי העמדות המנוגדות האלו של יצר הטוב ויצר הרע, המתמודדים בשדה ה' על השכר המקווה. יצר הרע, מנסה להשיג אינטרס מעבודת הבורא, מהיגיעה בתורה ומהעיסוק בפנימיות ובדרכי ההשפעה ולעומת זאת, יצר הטוב, כולו מכוון להשגת האמונה. להשגת דרכי ההשפעה ועבודת ה'. שדה ה' הוא הזירה שבה מתמודדים שני הכוחות האלו שתחילתם התרוצצות בקרבה של רבקה וסופם הפרדות לשני לאומים. ליעקב ועשו. לשני הבנים שהם התולדות מרבקה ויצחק. תולדות, שתחילתם בעיבור והמשכם באופן השונה של הגישה למציאות ותפיסתה. האחד טוב והשני רע. ולמרות זאת, אין הטוב, יעקב, מתגלה באמצעות דרכי נועם, אלא על ידי רמאות. על ידי הונאה. דרך מעשים שבראשיתם נגזלת בכורת עשו והמשכם בגזילת הברכה. בגניבת המילוי, שאמור להיות התענוג הרוחני שמופק מן השדה. שדה ה'.

מה שבא מצד הטבע, היינו מצד הבורא, הוא משהו שלא צריך לטרוח עבורו וזוהי האהבה העצמית שהאדם חש כלפי עצמו וכלפי כל מה שעושה לו טוב. עם זאת, כשהאדם מתפתח אט אט ומתחיל לחוש בחסרון למשמעות בחיים, להבנת סיבת החיים, המציאות תתגלה אליו בהתאם ותלמדו כיצד לצאת מן הסבל החומרי ולעבור לתפיסת מציאות רוחנית שבה מתהפכת אהבה עצמית לאהבת הזולת ואהבת ה'. ומסבירה חכמת הקבלה, שאותה נקודת התעוררות של האדם לחיפוש אחר האמת, מתרחשת רק כשהאדם כבר בשל דיו בכדי להבין שהסבל הקיומי שאותו הוא חש, נועד לכוונו ליציאה אל מציאות אחרת, של טוב רוחני. וללא אותו סבל שמורגש בנו בעולם, לא היינו כלל מחפשים דבר מה שמחוץ לחיים האלו והעולם הזה. עם זאת, כשאכן מתחילה להתעורר אותה נקודה שבלב האדם, ששואפת להובילנו אל הרוחניות, מתעוררת מצד שני גם התנגדות פנימית שאינה רואה טעם ברוחניות. שכן, כאמור, חומר ורוח, הם ניגודים. והפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה" שבפרשה, מסבירה חכמת הקבלה, מצביע בדיוק על כך. היינו, על הכוחות השונים שחש האדם בתוכו ושעליהם הוא קורא בתורה ומפנימם לפנימיותו. עשו, הוא בתוכנו. יעקב גם. וההתנגשות שאנו חשים בין הכוחות השונים שבפרשה, מתרחשת בנו. לפני שאנו יודעים מה יהיה בסופנו ואיזה כוח יכריע, זהו שלב העיבור. משם, תצמחנה תולדות. ומכיוון שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", תחילה יוולד עשו ולאחריו יצא יעקב. זה, שבמקור הוא הבכור, אך הוא מעוכב, על ידי אחיו. עשו. כלומר, אנו מעוכבים על ידי טבענו המקורי, ושממנו, אנו עשויים

עשו, הוא מה שכבר נעשה ומכאן שמו. שכן, מלכתחילה אנו נולדים בטבענו המכונה "רצון לקבל הנאה". ובטבע זה אין רע כל עוד האדם חש בטוב העולם ועדיין לא התפתח בכדי לפסוע על הדרך הרוחנית. ההפרעה מתחילה, כשהאדם מתחיל לשאול על החיים ומעוניין ללכת בדרכי חכמת האמת, שאז, מתחיל בו ויכוח של כדאיות והתחשבנות. יעקב, הוא החלק הפנימי שמסכים לרוחניות ולכן נקרא כתמים היושב באוהל, ללמדנו על הרצון לאמונה וההשארות בתוכה. עשו, שגם הוא איש שדה, מכונה "צייד", ללמדנו על כך שהיה צד את ההשגות הטובות לרצון לאמונה ולכן, מעכב אותה מלהגיח לאוויר העולם. "שדה", הוא מקום התיקון. ויש שדה חרב שהוא כמו מדבר, יש שדה של ציד ויש שדה שבו אפשר לשוח ולגדל כל טוב. ועל אף שלכאורה שני הבנים היו בשדה ועסקו בעבודת ה', הרי שהיה הבדל רב ביניהם, בדומה להתנגשות הכוחות הפנימיים המורגשים בנו. שכאמור, כוח אחד טוען על העולם ועל טובו "כולו שלי" וגם האחר טוען "כולו שלי". ההכרעה, היא בבחירת האדם. בבחירה בצד של עשיו שעושה עבודת ציד בשדה, או בצד של יעקב, שמעדיף אמונה קטנה ותמימה על פני כל מה שיש לעולם להציע ברמת הרצון לקבל. ובכדי לממש בחירה בטוב, באמונה, ברוחניות, בהשפעה ובבורא, אין לאדם בררה אלא להונות את היצר הרע. לשקר את הרצון לקבל. לגנוב מעשו את הבכורה, שהיא הכלי להשגת המילוי ואח"כ את הברכה, שהיא מילוי. התקווה הרוחנית. הציפייה של האדם להשגת פירות בסופו של דבר מהשדה שבו הוא תיקן את תכונותיו הטבעיות, לתכונות רוחניות, כתולדות