פרשת "לך לך" - פרשנות קבלית

בראשית פרק י"ב פסוק א עד פרק י"ז פסוק כ"ז.

 
 אנו רוצים לקבל הנאה בכל רגע ורגע בחיינו ולשם כך, אנו חיים. הנאה, היא המעניקה לנו טעם, משמעות וסיבה. והסבל, הוא זה שגורם לנו תחושת חוסר חיות, צער ואיבוד המשמעות. למרות זאת, כל אותם כלים, חסרונות, שלתוכם אנו מקבלים את ההנאות השונות, נמצאים תחת חוקים שעלינו להתחשב בהם. כלומר, למרות שאנו נהנים למשל משתיית יין, אנו נסבול אם נשתה יותר מידי. בדומה לכך, אם נאכל יתר על המידה נשמין ונסתכן בבריאותנו ואם נצבור הון גדול נאבד את יכולת השיפוט הנכונה ונהיה תלותיים וכדומה. זאת אומרת, שעל אף שאנו במהותנו יצורים שחייבים להנות, עדיין, אנו מוגבלים ביכולתנו אם ברמה החומרית ואפילו בה עצמה, אנו מוגבלים על ידי גבולות. וללא גבול זה בכל רצון וחסרון, אנו נסבול. מעבר לכל זאת, מסבירה עוד חכמת הקבלה שהכלים שלנו, שלתוכם אנו שואפים לקבל מילוי של תענוג, שרויים בעקרון שלא מאפשר להם לחוש מעבר לגודלם שכן, בכל פעם שהרצון שלנו להנאה נפגש עם התענוג, הם מאיינים ומכבים זה את זה ואנו עוברים בלית בררה, לרצון הבא. היינו, שהחיים שלנו הם באופן כללי מעין מרוץ, מרדף, שבמהלכו אנו עוברים מכלי לכלי, מרצון לרצון, עד הרגע שבו אנו חולפים כצל עובר מן העולם. ובפרשת "לך לך", אומרים לנו המקובלים, מתואר לנו המצב שבו האדם חש שהוא עייף מכך ומחיי השקר של מילויים ברצון לקבל במסגרת המחשבתית המוכרת. לך לך, היא הבנתו של האדם שאין זה משנה במה הוא ימלא את עצמו ועד כמה הוא יתענג, הוא סגור בעצמו. הוא כולו פונקציה של רצונות שפוסעים אחר התענוגים שבעולם ללא הבדל מכל חיה ויצור אחר שמנוהלים על ידי הרצון לקבל הנאה. על ידי  המיינד הטבעי. על ידי התודעה האישית שאיש אינו יכול לדעת מה נמצא מעבר לה, סתם כך.

"לך לך", היא הפרשה של ה"אדם". של זה, שמרגיש את הפער וההבדל שבינו ובין שאר יצורי העולם ומתוך תחושת הסבל הזו, נולד הצורך הרוחני. ורק על ידי הגילוי הרוחני, האדם יכול לצאת מחוץ לתודעתו ורצונו לקבל. שכן, כל עניין של גילוי הנאה בחיים, מחייב אותנו לפני כן לחוש בחסרון לגבי אותה הנאה, כמו שלא תורגש הנאת האוכל במי שכבר שבע, אלא שמחוייב שתהא לפני כן הרגשת החסרון. וחסרון, מוליד צורך ורצון. וכפי שהכתובים מתארים לנו, אברהם, הוא אכן היה האדם הראשון שחש בצורך ורצון ליציאה מהסבל והבנת הקיום, שמתוכה, התגלתה לו המציאות הרוחנית. הטבע האלוקי שמאחד את הכל לאותה הרגשה המכונה תפיסת עולם "מונותאיסטית". של יקום, שבו הכל מאוחד לכדי אל אחד המהווה שלם, שגדול יותר מסך כל חלקיו. שלם, שממנו נולדו כל החלקים. אלהים, היא המהות שאותה הכיר אברהם בפרשה שלפנינו. הכרות, הנובעת מתוך תכונתו הטבעית של אברהם ל"צדקה". לאמונה, שהכל נובע ממקור אחד ושהכל תלוי בהכרה ברורה של מקור זה. בלי התממשות הגילוי בפועל, זו אינה הכרה, אלא פילוסופיה וסברה. מונותאיזם, הוא המצב של הרגשה. של תפיסת מציאות אמיתית שבה הכל אלוקי. ותחילתו של הגילוי מתחיל בהוראה "לך לך", שזהו הדחף הפנימי שבאדם הקורא לו לצאת מתוך עצמו. מתוך הרצון לקבל הנאה קטנה וגשמית ולעבור למצב הבא. להרגשה רוחנית. אל התפיסה הקרויה "אל הארץ אשר אראך". לפני כן, האדם אולי רוצה להנות ברמה הגופנית ואפילו ברמה הרוחנית, אך עדיין אין לו הבנה לעומקם של הדברים. ולך לך, היא הדחיפה להפנמה. להכרה בכך שאם הכל נשאר בתחום התודעה של הרצון לקבל הנאה, אין משמעות אמיתית לחיים. ומשמעות אמיתית למי שכבר גדש את סאת העולם הזה, יכולה להתגלות רק בצורת חסרון למשהו שמעבר לחומר. היינו לרוח. להרגשה, שיש הנאה נוספת בחיים, שאינה גופנית בלבד אלא היא הרגשת האושר האמיתי

"ארצך", הוא הרצון לקבל שלך. "מולדתך", היא אותה תולדה הנובעת מהרצון. "בית אביך", הוא השכר, ההנאה המוכרת לאדם כבית אבא, כאותה סביבה פנימית שבה ברור לנו כיצד נחוש טוב. אלו התנאים למעבר מן החומר אל הרוח. ומרגע שהאדם בשל  דיו וכבר מוכן למעבר למדרגה הבאה באבולוציה האנושית/רוחנית, אזי הוא יכול לצאת לדרך. ללכת, אל ה"ארץ אשר אראך", שמילת "ארץ", היא משורש "רצון" ובהתאם לכך, מתבקש האדם לפתח את חסרונו לרוחניות. לאושר, שאינו תלוי עוד במצב רוחנו ובדרך שבה קמנו בבוקר, אלא שננסה להשיג מצב של אושר בקביעות. של טוב, בנצחיות. של רצון, ארץ, שהם אינם מה שאנו מכירים כרגע במסגרת עצמיותנו הצרה, אלא ארץ רוחנית. רצון, שבניגוד לאגואיזם הטבעי שלנו, הוא יהיה רצון אחר. אלטרואיסטי (שמרגיש את הזולת) ומשפיע. וארץ זו, המהווה את נחלתו הפנימית של האדם, היא מציאות שצריך להגיע אליה ולראותה כפי שכתוב "אשר אראך". כלומר, שאין המדובר על מיסטיקה אלא על אחיזה  בחושים. בחושי הנשמה, הרוחנית. לא זו ששגורה בפינו בחיי ההבל של היום יום. ובכדי לגלות את ה"אני" הרוחני שלנו המכונה "נשמה", עלינו להאמין בקולנו הפנימי שקורא לנו לצאת לדרך, בדומה לאברהם, שחש בתוכו שיש דבר מה נוסף בעולם שמהותו היא בכך שהוא מעל החומר. לך לך, היא הפרשה שבכוונתה להסביר לנו את מצבנו כשאנו כבר חשים שדי לנו. שאנו רוצים יותר ממה שהחיים מציעים לנו במסגרתם הגשמית. "אברהם", הוא המצב הפנימי שבהווייתנו שנמאס לו מהמצב הקודם, הבלתי מובן, שבהתאם לכך מובל אל מצבו הבא. אל עתיד, שבו התולדות והשכר כהנאה, יהיו רבים כחול וככוכבי השמיים. שכן, ההנאה הרוחנית, שפירושה קשר עם הבורא על ידי איזון מול תכונותיו, היא אינה מוגבלת בדומה לחיים בכלים הגשמיים. ברצון הרוחני, לעומת הרצון הגופני והחומרי, נכנסת הנאה אין סופית מפני שלגודל הקשר עם הבורא,  אין כל סוף. וכשההנאה אינה נגמרת, אנו לא רוצים דבר אחר, אלא להיות בתוכה. בארץ, שכולה הרגשת מציאות רוחנית פנימית ונראית לעינינו הגשמיות כאותה פיסת אדמה קטנה שבה אנו חיים. ישראל.