פרשת "דברים" - פרשנות קבלית

דברים פרק א' פסוק א' עד פרק ג פסוק כ"ב.

 
דברים, כפרשה הפותחת את ספר דברים, לאחר סיום ספר במדבר, מגיעה לאחר הקריאה הנהוגה בסיום הספר הקודם בבתי הכנסת במשפט: "חזק, חזק ונתחזק". ואין משפט מתאים יותר למי שעומד להכנס אל תוך ההשגה הרוחנית הנעלה עד מאוד בפנימיותנו, הנקראת "ארץ ישראל". שארץ, מלשון רצון, היא אותה פיסת אדמה, מקום, מרחב פנימי, שבו וממנו אנו משיגים את הרוחניות. את הקשר אל מקור נביעת הקיום. ואומרים חכמינו שהברכה "חזק", באה פעמיים בכדי לבטא עבורנו את הכוחות במציאות. "חזק" אחד הוא רצון הנברא ליציאה מן הסבל לחיים טובים. "חזק" שני הוא רצון הבורא להטיב לנו. "נתחזק", שבא אחר פעמיים "חזק", הוא נקודת המפגש שבין השניים המכונה גם בשפת ספר הזהר "קו אמצעי". שכן, חזק ראשון נקרא קו שמאל, שהוא מייצג את החסרון שבנו לרוחניות על פני הגשמיות והגופניות נטולי כל המשמעות. חזק שני הוא התפילה לדבקות בבורא המעניק משמעות לחיים ומכאן, לקו האמצע שהוא ישר-אל. ישראל. ארץ ישראל. אותה אחיזה רוחנית של האדם בהבנה שאין מה לחשוש כשנעשית העבודה הנכונה, מפני שגם על העבודה וגם על התוצאות, אחראי רק כח אחד והוא הבורא. המקור. הוא זה שמחליש את האדם, מקשיח את לבו כרצונו, הוא זה שגורם לו לחטוא הוא זה שגם גורם לו להצטער על החטא. הכל, בא ממקור אחד, שמכוון את בני האדם לשינוי בהכרה שלהם. להליכה בשביל שבסיומו נתנת לתודעתנו נחלה אמיתית, זבת חלב ודבש המפשרת בין מעלה ומטה. בין שמאל וימין. בין האגו שלנו מצד אחד שרוצה לשלוט ובין הבורא שמאפשר לנו להגיע להשגת השליטה על ידי בירורים, שנעשו במדבר. באותו מקום שבו אין דבר, לא אוכל ולא שתיה, אלא שהאדם, בונה הכל בכוחות עצמו ובירוריו


"דברים", הן המילים שמוסר משה לבני ישראל. ובמילים אלו, הוא מתאר את המצבים (רבדים) השונים שעברו בני ישראל, שהם רובדיו של הרצון לקבל הנאה שבאדם, שעובר תיקון ממצבו הטבעי והאגואיסטי, ויציאה ממנו אל מצבו הרוחני והעליון של הרגשת המציאות כולה על בוריה, מתוך רצון חדש ומשוחרר הנקרא ארץ ישראל. ורבדים אלו שבוחן משה כאותם דברים שעברו על העם, הם לפי חכמת הקבלה אותם רבדים פנימיים שצריך האדם לתקן בתוכו ושעתה, הם מובאים בפניו, כדברי תוכחת משה. דברים הקשורים במינוי הנשיאים, חטא המרגלים, יחסי העם עם הארצות שבדרכו, מלחמות וקבלת נחלה. דברים, שמעבר לסיפור החיצוני, הם חלקים שנמצאים בתוכנו ושבמידת התעוררות הכרתנו הרוחנית, כך נזכה להבינם מעבר לפן ההסטורי הברור בפשטותו אל העין, אך עם זאת, מטעה. שכן, הפרשנות הקבלית לתורה, הנקראת "סוד", היא הזדמנות ללמוד על עצמנו, על מה שעבר, עובר ויעבור עלינו בפנימיותנו ובכך, לזכות ולהגיע למדרגות השונות שתוארו עד כה. מדרגות, שמהלכן האדם מגלה בתוכו מדבר, משכן, מרגלים וכדומה, שהם כולם בירורים פרטיים של תיקון ושינוי היחס מגשמי, לרוחני. מחומריות, לאלוקות. מחיה, לנפש חיה.


"כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם", הוא הפסוק בו מסתיימת הפרשה. כלומר שאין חשש, שכן, כל דברי התוכחה של משה, הם לעם שמבינים שכל דבר נעשה מטעם רצון הבורא ורק האדם אולי טרם התעורר בהכרתו להשתתף במעשה זה של הבריאה ושותפות עם המקור. התוכחה, היא למען כך שתפנימו בפני מי אתם עומדים, מי הוא זה שמוליך אתכם ומהי המציאות ללא אותו בורא כתפיסה בחייכם. היינו, שבורא, הוא תפיסת המציאות שהאדם השיג ובה הוא מכנה את מקור נביעת היקום במילת "בורא" מתוך הבנת גדולתו ולכן, התוכחה, היא בשביל היראה שעליכם לשמור עליה בעתיד. היראה, שצריך לשים אדם לפניו ומול עיניו בהולכו בדרך הרוחנית, בגילוי או בהסתרה שכן, עניין חשיבות המציאות הוא מעל לכל דבר. כך שאם המציאות האמיתית, על כל גודלה ועומקה, היא הפנמה וגילוי של הבורא, אזי כל מצב אחר, נחות מכך, הוא חיי שקר בדרך כלשהי ולכן, שינוי תפיסת המציאות, הוא הדבר החשוב ביותר. שינוי, הנקרא "תיקון". ובמסגרת תיקון זה, שעובר האדם בפנימיותו, יש חוקים שונים המכתיבים את אופן הפעולה הנכון שלפיו יש להתייחס למציאות. הפנימית והחיצונית. חוקים, הקשורים בעשיית משפטי צדק שונים, כשהמעניין שבפסוקים אלו זוהי האמירה, מה צריך לעשות כשדבר מה אינו פתיר. כשזה קורה, אומר משה, רק אז "תקריבון אלי ושמעתיו", כשכמובן יש לזכור, שמשה יודע שמותו קרב. ולכן, ללמדנו על פנימיותנו, שבה מות משה, הוא מעבר ממדרגה אחת לאחרת הנקראת יהושוע ובשל כך, ההתייחסות הנכונה לכתוב, צריכה להיות מתוך רצון להבנה פנימית של הדברים, על עצמנו. על נשמתנו. על האני האמיתי שלנו שממתין לנו, כהתגלמות המדרגה הבאה ברוחניות שבה האדם בשלום עם עצמו ולכן, עם סביבתו, עמו ורעיו.\