פרשת "ואתחנן" - פרשנות קבלית
 
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" - פסוק ל"ה, פרשת ואתחנן 
 

 
"אמונה" בה', היא כל מה שחסר לנו בחיים האלו בכדי למצות אותם עד תומם, מסבירה הקבלה. עם זאת, אותה אמונה לא קיימת בנו, מפני שהבורא עצמו עשה כך, שהרי כתוב "אין עוד מלבדו", ולכן לא יתכן שדבר מה מתרחש במציאות ללא השגחתו. מכאן, שעניין אמונה, או חוסר אמונה, גם כן מקורם בבורא. היינו, שתפיסת המציאות מתוך נקיטת הגישה של אלוקות כאמור, פירושה הטלת האחריות כולה על הבורא בעצמו, כאותה ישות שממנה הכל נובע ובה, תלויה המציאות עצמה ופרטיה. עם זאת, מושג ה"אמונה" כפי שהוא מוכר לנו מחיי היום יום, הוא אינו המושג הקבלי המתואר בכתבי חכמת האמת, שכן, אמונה "סתמית" שיש לאדם בבורא, ושאינה באה מתוך אחיזה אמיתית במציאות, מכונה באדם שכזה בשם "פתי מאמין". וזו, אינה אמונת החכמים שאליה נדרש האדם לשאוף במהלך חייו. אלא שהאמונה שהאדם צריך להשיג ולרכוש בסופו של דבר, צריכה לנבוע מתוך הכרת המציאות הרוחנית. האלקית. כך שה"אמונה", לא תהיה ברמת  השאלה של "אמת או שקר" , כפי שילד קטן לדוגמא אומר "אני מאמין" או "אני לא מאמין" בדבר קיומו של האל, אלא שאמונה, ברמת ההשגה הרוחנית, זוהי הכוונה ליכולת שהאדם מקבל ובאמצעותה, הוא עושה שימוש בכח הקשור במציאות זו. היינו, שאמונה, היא אותו מצב שבו האדם כבר קשור אל האלוקות במידה מסויימת ולכן, נקרא "מאמין", מתוך השגת קשר ברור לבורא עצמו. כלומר, שהמאמין האמיתי חי במציאות ובהכרה שנקראת  כפי שכתוב "אין עוד מלבדו". הוא חי במציאות, שבה הוא מרגיש את נוכחות הבורא באופן תמידי ולכן שימוש בידע זה, הוא הנקרא אמונה, שהיא היא אמונת החכמים. זו האמונה שעליה נכתב בפרשת השבוע הפסוק "הראת לדעת". כלומר, "אמונה", שהיא תוצר של מפגש בפועל בין האדם לאור העליון שמביא את האדם ל "לדעת" ומכאן, ל"להאמין" ולא כפתי. כמו שכתוב במקומות נוספים "דע את ה' אלקיך" וכו.
 
"ואתחנן", היא תחינתו של משה אל הבורא, אל השליט הבלתי מעורער שאין עוד שום קיום זולתו. והתחינה, היא תפילה, בקשה להבין כיצד להשלים את מדרגת האמונה לכדי אמונה שלמה, שמקבילה למצב הגשמי של ארץ ישראל השלמה. כשמילת "ארץ",  מצביעה על לשון "רצון", שהיא הכמיהה להשגת מפגש כאמור, בין הבורא לנברא.  וכהשלכה, בין האדם, לאדמתו. היינו, שהתחינה היא הרצון להגיע לאותה ידיעה ואמונה שלמה, כנחלה, כדרגה פנימית שבאדם. מדרגה,  שאליה משה לא נכנס אך זכה להביט עליה, כפי שכתוב, "מלמעלה", שכן ניתנה לו האפשרות לצפות על הארץ המובטחת בטרם מותו. ומותה וסיומה של מדרגה זו,  הנקראת "משה", מתרחשת מעצם מיצויה והגעת העת לשימוש במצב הבא. שימוש, בשלב המתשלשל ממנו ובומסגרתו נדרשים בירורים נוספים המובילים לתיאום הנכון שבין הכלים לאורות. כך שהכלים הבאים, הם יהושוע שינהיג את העם - והאורות, הם הארץ שאותה הם יכבשו. זו האדמה שבה הם יזכו, במידה והם יעמדו בדברי התוכחה מטעם משה. כלומר, שההשגה של האדם בפנימיותו ובמקביל, של העם בחיצוניותו כביכול כענף, תלויה ביכולת להבין את המציאות שבה אנו חיים ולעמוד בתנאים שהיא מציבה בפנינו כאותם עקרונות המכונים גם  "משפטים". לכן, בתוכחת משה, מובהר לעם שהתנאי להשגה הרוחנית ולהישארות בארץ ישראל לעומת הגלות, הוא תנאי האמונה. היינו, ההבנה, שגם אם אנו לא מרגישים זאת בפועל, יש כל העת מלך לעולם שבו אנו נדרשים להאמין. כלומר, להפנים, שיש ממציא, שמסתתר מאיתנו ולכן, אמונתנו בו אינה גלויה, עד שנשיג איזון מול תכונותיו וכך, נדע אותו. כך, נאמין בו. כלומר, רק כשנהיה עם רגליים יציבות על הקרקע הרוחנית, נהיה כאנשים חכמים, ולא נדמה לעצמנו כפתיים, שאנו מאמינים במה שאינו גלוי לנו. וסיומו של שלב זה של המדבר ושל משה, אינו אלא רק סממן להתקדמות לאותו עתיד בטוח של הדברים שהובטחו לעם ולנביא. עתה, לאחר המדבר, מתחיל זמן חדש של השגה. הזמן, של יהושוע בינון. המצביא, שמצוי בכל אחד ואחת מאיתנו ככוח פנימי גם כן, שמסוגל לקחתנו למקום חפצנו, כהמשך ישיר להוראת משה. כהמשך, למדרגה הקודמת. כמעבר מאמונה, לידיעה, שאינה ידיעה סתמית, אלא כזו שמסתמכת על האמונה המוצקה של כל הבירורים שעובר האדם, או העם, במדבר. תחת הנהגת משה רבנו.
 
   
 
   

 
 " מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי--כָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם"
 פסוק כ"ה, פרשת ואתחנן

 
"אמונה", מסבירים המקובלים, מקורה ביראה. לכן "יראה", היא כל עבודתו של האדם ואותה הוא צריך להשיג על מנת לשרות במדרגת האמונה בקביעות. כלומר, לשאוף ליראה, שמטרתה להביא לגילוי הבורא כידיעה, המסתמכת על אמונה ברורה מטעם ההתרשמות שנוצרת בנו במהלך המסע הרוחני, כעם במדבר אז וכבני אדם פרטיים, תמיד. ומשה, במהלך תוכחתו  בפרשה שלפנינו, מסביר לעם ישראל שכבר ראה, יודע, שמע ומבין את כל מה שצריך, כיצד ההשגה הרוחנית שתחילתה ב"פחד" מאיבוד מציאות הקשר עם הבורא, מובילה לבטחון מלא לבסוף, באהבת הבורא, כפי שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך".  היינו, כיצד אותה מציאות שבה יש כביכול שתי רשויות, שהן האדם והבורא, נמוגות לבסוף למציאות אחת של שותפות שבה יש רק אותו. יש רק "אין עוד מלבדו". זאת אומרת, שאנו הופכים לחלק ממנו ומרגישים במעמדו של הבורא. למרות זאת, לפני ההגעה למדרגה שלמה זו של אמונה, של מילוי מצוות המציאות הרוחנית הפנימית, מוטלת על האדם משימת העבודה וההתיגעות בחיפוש אחר היכולת להיות באמונה. חיפוש, אחר אותו מושג שהאדם יכול לחוש בו לא רק מטעם "מצוות אנשים מלומדה", כגון חינוך ודת, אלא מתוך שינוי היחס אל המציאות, מגישה גשמית לגישה רוחנית. למעבר ממצב שבו האדם שולט לכאורה וחושש כל העת לאבד שליטה זו ובין המצב של שליטת המשגיח האמיתי. של זה, שממילא משגיח, אך לא נותן לנו לחוש בכך. הוא, מונע מאיתנו את האמונה בו. ובהתאם, מתוך הרגשת ההסתרה הזו, מתוך המאמץ לגלותו ולהאמין בו, למרות התנגדות שכלנו, תעלה מתוכנו תחינה, בקשה, תפילה לכניסתו לחיינו. לשותפות, בתוך ארץ, שבה לא נוכל עוד ליפול מהרגשת ה"אין עוד מלבדו", אל תחושת האשליה השקרית שיש לנו  בצורת שליטה בעולמנו, בזמן שהותנו פה במסגרת חיינו. שכן, רק בקשר עם אותה מהות נצחית של הבורא, והפחד לאבדה, נוכל להתעלות מעל סופיות המצבים הגשמיים ולהגיע למצב המתואר בפסוק של "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי...". מצב, המוביל את האדם לדבקות בחיי הנצח ובכך, לחיים בנחלה שלמה ומבורכת של שלום ואהבה, שמורגשת בנו בהכרה ברורה וגבולות ברורים כשייכת לנו מטעם דבקותנו דרכה, באלקים. בבורא, שקורא לנו כל העת להתקדם אל מדרגתנו הבאה מתוך מדרגתנו הקודמת, כפי שהמקורות מתארים עבורנו את אותו המעבר ממשה, ליהושוע