פרשת "עקב" - פרשנות קבלית

במדבר פרק ז פסוק י"ב עד פרק י"א פסוק כ"ה.

 
אם תשמעו את מה שיש לי להגיד לכם, אומר משה לעם, תרד עליכם הברכה. זו פרשת "עקב". אותם פסוקים המתארים את תוכחת משה לעם, שמזכיר להם את כל אשר עבר עליהם, מה היעד שלהם וכיצד להשתמש בעבר, כדי להשיג את העתיד. כך, כמו אב לבן, מחנך משה את העם ומזכיר לו מה קורה כשהוא סר מן הדרך הטובה. ובהתאם לכך, פרשנות הדברים למי שהולך בדרך הרוחנית, היא בכך שהאדם שכבר צבר ניסיון בדרך זו, מגיע לצמתים שבהם עליו להזכר בכל מה שקרה לו וכך לדעת כיצד להשמר הלאה, מתוך נסיונו והבנתו את החוקים. שכן, המסע הרוחני של האדם הוא ניסיון להגיע לאיזון אל מול המציאות הרוחנית, שבעקבות איזון זה, מגלה האדם את הרוחניות. וחוסר האיזון שהאדם כבר חווה ומכיר, גורם להסתרה רוחנית ולתפיסת מציאות גשמית חסרת משמעות. לכן אומר משה לעם, כמו אותו קול פנימי שבאדם, שצריך להסתכל על העולם באופן ריאלי ובצורת חוקים. וכמו שבגשמיות הכל שאלה של איזון מול החוקים, כך גם הרוחניות והאחיזה בה, היא שאלה של נסיון והבנת אופן פעולת החוקים. היינו ש"עקב", היא פרשה שבה האדם צריך להפנים את מצבו, בעקבות נסיון העבר המוכיח את האדם בדרכיו הקודמות ומאפשר לו ללמוד להתקדם, באופן עקבי


"וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם"


רוחניות, זה אומר להגיע להכרה במציאות הבורא, שהוא המקור הראשון שממנו הכל נובע ואליו הכל מחובר ובתוכו נמצא. כך שגם האדם וגם הלחם שאותו אנו אוכלים, מקורם בה' והוא זה שקובע את סדרי העולם ואליו אנו צריכים להתפלל וממנו לבקש הכל. זאת אומרת, שאין לנו מה לבקש ממנו דבר זה או אחר, שכן הוא כשליט על, יודע מה טיב מעשיו, אלא שאנו צריכים להתפלל להכרה בו. להבנה של מציאותו. להתפלל לקשר עמו כי הכל תלוי במוצא פיו. "לחם", המשול ל"אמונה", הוא אותו מזון אשר לו אנו זקוקים כשאנו נמצאים ברוחניות, כפי שאנו זקוקים ללחם בעולם הגשמי, הנחשב כבסיס לחיינו. עם זאת, כל עבודתנו להשגת האמונה שלא קיימת בנו, מלבד מאשר ברמה הדתית, היא השגה שאותה רכשנו במדבר. באותו מצב המכונה "מדבר", המייצג חלל ריק שאין בו אבחנות ושבו, אנו משיגים את אבחנותינו ואמונתנו. לכן נאמר בפסוק שאת המן, אנו אכלנו ולא אבותינו שחיו על הלחם, היינו על האמונה, כמתנת הבורא שהביאם לרוחניות שלמה. אנו, כהמשך לאבותינו שעמם נעשתה הברית, צריכים שלא להסתמך על מקורותינו בלבד אלא להבין שבעצמנו, נוכל להשיג את לחמנו. את אמונתנו. עברנו את מצב המדבר בלי לחם, אלא עם נסיון של "מן" שמגיע לאחר רעב רוחני לאמונה, "למען הודיעך", היינו על כך שאנו יכולים להשיג רוחניות בעצמנו. בעבודתנו הפנימית האישית. אל לנו רק לסמוך על הדת ועל ברית האבות שכן הם השרש. אנו כענף וכבני בניהם, צריכים ויכולים להגיע לכל אבחנה שצריך, גם אם אין לנו מושג מהי רוחניות. גם אם היא נראית לנו כמדבר שאין בו כלום מלבד מילים רבות וטקסים דתיים.


"כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא"


השגת קשר עם הרוחניות ועם הבורא, היא כל המטרה שלנו על פי חכמת הקבלה. התורה, היא תיאור של כל אותם מצבים של קשר, של מערכת יחסים, שעובר האדם במהלך דרכו הרוחנית. ובכדי להגיע למצב של קשר עם המציאות האמיתית של האור והיטוב העליון, יש צורך במה שנקרא "יראה", שזהו הפחד והחשש שיש באדם מחוסר ההשגה. היינו ש "יראה", היא אינה פחד סתמי, או פחד מעונש מאלהים, אלא שהיא סוג של תחושה שמקורה דווקא מתוך קשר ולכן גם מאיבוד הקשר. היינו ש "יראה", שמכילה את השרש "ראיה", היא השגתו של האדם במדרגה שבה הוא מבין שיש לו אחיזה ברורה ברוחניות ועתה, כל מה שנדרש ממנו זה לשמור עליה בל תאבד. ושמירה, זכירה וקיום של המצב, הם הפרשיות שעוסקות בתוכחת משה, בדומה לעקב, הפרשה שלפנינו. אם לא נגדיל בעיני עצמנו את חשיבות הנושא הרוחני, אם לא נזכור את כל אשר עברנו ונבין איך להמשיך לקיים את המצב של היראה שבו העם נמצא, לא נוכל להגיע להשגת האהבה, המדרגה שמעל יראה. לאהבה, שאינה חולפת כי היא הופכת לנחלה פנימית (בקרבך) בצורת ארץ ישראל שהאדם משיג בתוכו. כלומר, התוכחות שבפרשה כשרשים, הם סמל לענפים שבהם האדם בעולם תר אחר הרוחניות ומשקלל את כל חוויותיו לתובנות סופיות. ובתובנות הללו האדם מתחיל לחוש בתוכו את כוחו ועצמתו של הבורא כפי שכתוב שהוא "גדול ונורא". שהרי רק דבר שנחשב בעינינו כגדול ונורא יכול לגרום לנו יראה ולחישוב וכלכול צעדינו בהמשך. דבר שאינו חשוב, אינו מצריך את תשומת לבנו. ותשומת הלב שלנו, היא מה שדורש משה מהעם. התכווננות, היא מה שנדרש מאיתנו בפנימיותנו, על פי אותה תכונה שבנו הקרויה משה, שהיא זו שמוכיחה אותנו ומובילה אותנו במסענו. אם נפנים ונזכור ונבין שאיזון מול החוק הרוחני הוא זה שמביא אותנו לאושר, כך נחשיב את העליון כדבר מה שאסור לוותר עליו וההפך. ככל שנשכח את עברנו, את הניסים ואת המצב הלחוץ שממנו יצאנו (מצרים), כך נדרדר אחורה מעצם החשבתנו את עצמנו, על פני רשות הבורא. זאת אומרת, שהפרשה הקרויה "עקב", באה לא רק לסמל לנו את מה שקרה "בגלל" וב "עקבות", אלא גם את העקביות שבה עלינו לנקוט ובכך לראות כיצד דבר מוביל לדבר על פי בחירתנו ולפי יכולתנו והשתדלותנו להגיע לרוחניות.אם נעקוב אחר עברנו, נראה מה קרה לנו כשאנו בלתי מאוזנים, נטולי יראה ושאננים אך עם זאת, כשאנו חזקים ומוכנים לדרך, אנו רואים שלא משנה מה עברנו או לא, אם מגמתנו היא חיובית, הבורא מצילנו. הוא מביא אותנו אל הנחלה שאליה אנו שואפים כחוק טבע. נחלה של אושר נצחי שבה אנו צריכים לשמור על כיוון חיובי ותמיד להחשיב את המקור שהכל מסובב ממנו שכן, כל התייחסות אחרת למציאות, תגרור אחריה פידבק שלילי של חיי שקר של העולם הגשמי, שבו אין דבר הקשור לרוחניות מלבדנו. אנו, בני האדם, ובעיקר עם ישראל, הם היחידים שמסוגלים להבין זאת, להרים מבט קדימה ישר-אל ולעקוב אחר ההוראות של נשמתנו, המובילה אותנו אל עתידנו המושלם