פרשת "ראה" - פרשנות קבלית

במדבר פרק י"א פסוק כ"ו עד פרק ט"ז פסוק י"ז.

 
"ראה, אנכי נתן לפניכם היום: ברכה, וקללה"


כך, במילים אלו, נפתחת פרשת "ראה", אשר בה מפורטים המצוות והעניינים שלגביהם העם צריך ללמוד את הגבול שבין רע וטוב. בין מה שגורם לברכה ובין מה שגורם לקללה. "ברכה", היא מה שבו זוכים כשמתנהגים בהתאם לכללי המציאות הרוחנית ולעומת זאת, "קללה", היא מה שמרגישים כשעוברים על דברי הפרשה. כשעוברים על החוקים והמצוות המפורטים בה, בפן הרוחני והפנימי. וכפי שהמקובלים מסבירים, כל המדובר בדברי התורה, אינו עוסק אלא באדם אחד ובמה שעובר עליו ועל נשמתו במהלך דרכו הרוחנית. היינו, שאין התורה עוסקת חס ושלום בספרות יפה או תיאור היסטורי גרידא, שכן זו היא "תורת אמת"  ולכן, היא פונה למי שתר אחר האמת, בכל זמן שהוא. אדם כזה, רואה מעבר למצב הגשמי שהיא מתארת, גם את פנימיות נפשו כחלק מה"סיפור". ובהתאם לכך, מסבירים כתבי הקבלה את תכני התורה, על פי הלכי ליבנו ומה שמתרחש בו. וכך למשל,  אותו מרחב שנקרא "ארץ ישראל", המתואר בכתבי הקודש, מעבר להיותה ארץ ברמה החומרית, הרי שמדובר על דבר מה שמקורו בעמקות רוחנו. שכן ארץ יראל, היא תחושת האושר והנחלה השלמה שבקרבו של האדם שמגלה את משמעות החיים. ישראל, היא המקום שבו העם, האדם, צריך להבין ולהפנים את הסדר ואת העקרונות שמביאים להתקדמותו או לנסיגתו, חס ושלום. היא השם של אותו חלק שברצון לקבל הנאה של האדם, שעמו הוא צריך לדעת ללמוד לחיות בכדי לזכות במה שנקרא "ברכה". כלומר, ארץ זו, היא אותה תחושת טוב ואושר כאמור שמקורן במילוי נפשי פנימי של הפוסעים בדרך הרוחנית. ועניין זה של קבלת טוב ועונג המכונים ברכה, הוא המטרה שלשמה מלכתחילה, יצר הבורא את העולם שכפי שכתוב שסיבת הבריאה היא "רצונות להיטיב לנבראיו". והטבה זו, מכונה במילה אחת "ברכה". היינו, קבלת הרגשת עונג שנובעת מהשגה של תובנה בתוכנו. של ההבנה, כיצד התורה עוסקת בעצם בנו ומראה לנו, כראוי לשמה, את הדרך לרוחניות האמיתית שמביאה אותנו לחוסר תלות בחומר, בגוף ובמצב הרוח. מקום, שבנשמתנו נקא "ארץ ישראל. ספר הזהר מסביר שהסיבה שנפתחת התורה באות ב', היא בכדי לציין את הברכה שהוא עתיד להעניק לעמו היושב בנחלתו. היינו, לאותם בני אדם שיעברו את המסע הרוחני הפנימי שבסופו הם מגלים את הקשר שלהם עם מקור היווצרם. את הקשר עם שרש נשמתם. עם הטבע האלוקי שמעל  טבע רצוניות האדם, כפי שכתוב ש"כולם כבהמות נדמו". כך שבעצם, אין הבדל בין האנשים לשאר בריות הטבע, מלבד החיפוש אחר האמת. אחר הברכה. אחר הרוחניות המבדילה אותנו מ"סתם" יצורים, לבעלי פוטנציאל אלוקי


"אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן"


השגת מציאות רוחנית, היא מטרתו של האדם הפוסע בדרך שאליה מובילה אותו שאלת משמעות החיים. שכן, אושר אמיתי והשגת המצב המושלם והטוב, מצויים רק בקשר שמשיג האדם עם הבורא, שאינו חלק מ"האגו" המובנה בנו, שבמסגרתו יש לנו את תחושת עצמיותנו בלבד. ותפיסת מציאות שכזו, של חיים בבועה של  אגואיזם בלבד, היא על פי הקבלה, המצב שבו האדם חי ועובד במצרים (מלשון "צר") ולכן, השגת מציאות הבורא שמחוץ להרגשת האגו הפרטית, מכונה יציאת מצרים, כתחילת המסע, לארץ ישראל. לחלקה, שאליה אנו צריכים לשאוף במסגרת מציאות של אושר שבה אנו חשקים. "ארץ ישראל", היא הרגשת האושר. היא הכינוי, למצב של שמחה תמידית , כאותה הברכה, שמושגת מתוך שמירה על החוקים שחלים על האדם שנגלה בפניו המימד הרוחני. לכן, רוחניות, כמושג המבטא את מצבו של האדם שיצא מתוך עצמו, מתוך עבדות האגו, אל מצב שבו הוא מחוץ לאגואיזם הצר של ה"אני", היא הדבר שאותו האדם צריך לרצות בכדי להתפתח בבואו לדרך הזו. בבואו לארץ ישראל כנחלת השמחה התמידית. היינו, ש"שמירה על הקשר" עם הבורא עצמו, הוא הסדר הנדרש להמשך הברכה כפי שמתאר זאת הפסוק. הקללה  חס ושלום תגיע, רק בזמנים של חילול הסדר. כשיהיה זלזול הנובע מהתרגלות למצב. ומכא, שערנות, היא מה שנדרש מהעם שנכנס לארץ , מן האדם שפוסע בשביל שמוביל אל עתידו המושלם


פרשת "ראה", לעומת הפרשות הקודמות, מסבירה הקבלה, הוא במעבר והעלייה למדרגה הבאה מן המדרגה הקודמת של שמיעה כפי שכתוב בפרשה שלפני "והיה אם תשמעון...". עתה, משנתתי לפניכם את הברכה והקללה, נדרשת מן האדם המשול לעם, דרגת הראיה. שכן, אחיזה במציאות על ידי העיניים, בנוסף על האזניים, באה לבטא את שלמות הרגשת האדם בתפיסת מציאותו אשר עתה הוא עוד לא יוכל לטעון לגביה חוסר ידיעה כלשהו. הספקות נעלמים. היינו, שבזכות הראיה, נתנת לאדם היכולת לחוות את הדברים אחרת והוא כבר אינו מתבסס על שמיעה בלבד ועל חוסר שלמות שמצריך עבודה נוספת. דרגת ראיה, הנתנת לאדם בכניסתו למצב המושלם המכונה ארץ ישראל, היא הרגשת ה "זבת חלב ודבש" שבה זוכים כשמקיימים את סדר המציאות הרוחנית. את מה שפועל עלינו ממילא, בהסתר או בגילוי. זאת אומרת, שאותה מציאות רוחנית וקשר עתידי של כל נשמה ונשמה עם הבורא, היא בררת המחדל והחוק הקיים. פסיעה בדרך המובילה לאיזון מולו, סופה הוא השגת נחלת טוב נצחית. כשהמצב הוא בהיפוך, בהסתר, כפי שרוב העולם חש, נוצרת תחושת הגלות והסבל. ו"סבל", מסבירים המקובלים, חש מי שנמצא במצב של חומריות העולם הזה, הסופי. מי שמוגלה מהקשר עם העליון. סבל, מקורו בחוסר איזון עם המימד הרוחני ומניתוק הקשר עם הבורא. היציאה ממצב זה והכניסה אל המצב של המדרגה הבאה, היא ההתפתחות הנוספת באדם שעבר את סבלות מצרים ועבדות האגו והשיג בפרשת ראה "הסבר", מה עליו לעשות בכדי לא לחזור אחורה. בכדי ללכת קדימה. בכדי להתרומם מעלה אל ה"אני" האינסופי שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. ההתחברות, מביאה ליצירת "עם", אם בכל אדם באופן אישי ואם באנשים המאוגדים יחד כבני ישראל. אומה. של כאלו החיים יחדיו בארץ אחת ומחליטים מתוך נאורות שטרם התפתחה בשאר עמי העולם, להראות את הדרך והאור, לשאר