פרשת ניצבים - פרשנות קבלית
 
 
רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, ניצבים כל העם, כפי שכתוב במילת "כולכם", במעמד המכונה בספרי הקבלה כמצב של "גדלות". ועניין של גדלות, לעומת קטנות נבחן על פי גודל המעמד שבו אדם נמצא או שאליו הוא עומד לבוא. ואותה התייצבות של העם, כמובא בפרשת "ניצבים", נבחנת לעומת מצבים אחרים שבאדם, כגון ישיבה ושכיבה, כאותה גדלות רוחנית, הבאה כחלק מהמצבים שעוסקים בפנימיות האדם אשר פוסע בדרך הרוחנית, במטרה להשיג את היעד של חייו: אושר. מילה, השגורה בפי כל אדם עד כדי כך שאף יש כאלו שטוענים שהשיגו אותו, את האושר. עם זאת, ע"פ החכמים, זהו אינו אותו מושג המוכר לנו מחיי היומיום. שכן, "אושר", כפי שמתארת אותו חכמת הקבלה, הוא מצב רוחני עליון, שבו האדם השיג קשר אל נשמתו והוויתו שאינה תלויה עוד בעולם החומרי. כלומר, אושר נובע מכך שהאדם עבר מחיים גשמיים, לחיים רוחניים והוא אינו כפי שרבים חושבים, השיג כמעין סוג של הצלחה ברמת העולם הזה, עולם החומר. והתייצבות במעמד שלפני הכניסה לארץ ישראל, שהוא מעמד גדלות, הוא המעבר ממצב של נדידה ארוכה במדבר של בירורים שבאדם, שמנסה לשמור על קטנות, על יראה, על בירור האמת תוך היתלות בבורא, עד אשר הוא יביא אותנו אל המצב של גדלות, מתוך השגת האמת. היינו, עד שנגיע ליכולת לכיבוש היצר הרע. יצר, שכיבושו משול לכיבוש ארץ ישראל המוכר ברמת החיצוניות
 
 
קטנות, היא המדרגה שהאדם דבק בבורא, ברעיון, באידאה של "אין עוד מלבדו" שאחראי לכל מכל. גדלות, לעומת זאת, זהו המצב שבו האדם משיג את השאיפה בפועל, כנחלה. עם זאת, בכדי לשמור על מצב של דבקות או לדעת כיצד להתמודד עם מצב הגדלות, יש צורך של האדם בבחירה כל העת. היינו, שהאדם חש שהוא בתוך מציאות של חופש וזכות בחירה בין העולם החומרי ובין העולם הרוחני. וככל שהאדם בוחר ברוחניות, על אף כל הקושי לעיתים, כך הוא מממש את העניין של "הכל צפוי והרשות נתונה", שכן, האדם הוא זה שעושה את פעולת תיקון היחוד ומקדיש את הכל לבורא. האדם, הוא זה שנתונה בידיו הרשות, על אף ולמרות שהכל צפוי, וש "אין עוד מלבדו". ואכן, כפי שמסופר בפרשת ניצבים, האדם ניצב בפני בחירה מטעם הבורא בין הטוב ובין הרע, בין החיים ובין המוות ובכל זאת, הוא יצליח לבסוף להשיג מעמד של גדלות. של התייצבות לפני ה'. כאן, האדם צריך להפנים את העובדה שהדרך הזו, הרוחנית, כל עניינה הוא בירורים, עליות וירידות, חטאים ומחילות, זדונות וזכיות, שכן, ללא שהאדם יחטא, אין לו על מה לכפר. וככל שהאדם יבין עד כמה חטאיו גדולים, כך הוא יחליט לבחור בחיים, מפני שהוא חש שהחטאים, מורידים אותו השאולה. לחיי חומריות. והחטא היחיד של האדם יכול להיות רק בחוסר הבחירה בטוב. בחיים. ברוחניות, על פני רצונות הגוף הגשמי, שחולפים מן העולם עם מותנו
 
 
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ"
 
 
 
אין מציאות של חופש בחירה בעולם, אלא רק בין רוחניות לגשמיות כאמור. כלומר, שבחירה בין רצון חומרי אחד לרצון חומרי אחר שמתעורר בגופנו, היא אינה בחירה אמיתית, אלא מעין אשליה שאופפת אותנו. עם זאת, אם האדם התפתח דיו וכבר מוכן לפסוע בדרך הקבלה הרוחנית והוא אף מבין שכולנו מעין "כלואים" בתוך הרצון לקבל הנאה ושעלינו לצאת מתוכו, הרי שאז, ניתנת לו זכות הבחירה. לאדם כפרט ולנו כעם. והבחירה כפי שמעידה הפרשה, היא אינה בדבר מה מסובך או קשה, אלא שזהו דבר קל. הבחירה, היא בדבר שקרוב אלינו מאוד ובפינו ובלבבנו לעשותו. כלומר, כפי שמעידים הכתובים השונים, הפרשה עוסקת בסתר בנבואה של זמן אחרית הימים, זמנים שבהם "פני הדור כפני הכלב", שבהם ככל שהאדם ירצה לפנות לכיוון חכמת הקבלה, הוא יחוש כיצד שכלו מתנגד לכך ומקשה עליו את הבחירה. והתנגדות זו של הגוף, היא מצב רוחני שהאדם צריך לבטל על ידי הטענה שאין זה קשה. זה קל. שכן, גם הקל וגם הקשה מקורם מבורא אחד ולכן, כל שנותר הוא להנות מחוויית החיים הרוחנית על ידי הקדשתה לדבר אחד ולבחירה הטבעית ברוחניות. לבחירה במימוש של משהו שרק הגוף ורצונותיו מציירים לנו אותו כקשה, בכדי להפריע בדרכנו, אך מתוך הפנמתנו את הבטחת הקלות שבדבר, הרי שאז מתבטלת לה אט אט קליפה זו של חטא וקושי ומתהפכת למצווה קלה וטבעית. ולמרות זאת, האדם צריך לזכור תמיד שגם בטוב וגם ברע, גם בסבל ובהרגשת החטא וגם בשמחה ובהרגשת הזכות, הכל מגיע ונובע מבורא קדמון וראשוני כסיבת כל הסיבות. בורא, המקושר אלינו על ידי "חלק אלקי ממעל", המורגש בנו כמעין נקודה קטנה שבלב, לעומת כל שאר הרצונות הגסים הרבים. נקודה, המשולה לעם ישראל שניצב מול כל הגויים המקיפים אותו  אך לה מובטח הנצחון. מובטח לנו באותה ברית עולם, שאם רק נתאזן אל מול המציאות שמחוצה לנו ונקדיש את כולה לבורא, הרי שאז, נחוש את פעולתו עלינו ועל כל המציאות, כמקור כל טוב. מקור, שעליו מעידים המקובלים שהוא "טוב ומיטיב" לרעים ולטובים