שאלה

שאלה לגבי על משה רבנו: אם הוא היה כל כך מואר וקרוב אל האלוהים והוא זה שנבחר לחזות בהתגלות האלוהים על הר סיני וקבל ממנו את התורה מבלי להשרף, למה הוא נענש? וחוצמזה נאמר בקבלה שהמהות של האלוהים היא טובה ושאר התכונות הם האנשה שלנו את האלוהים, אז איך זה שאלוהים העניש אותו, האלוהים ש"אמור" רק לאהב אותנו איך ולמה הוא העניש את משה רבנו, הנביא הכי טהור ומואר שידעה התורה ובכלל מה מהות העונש על פי הקבלה ? (יוסי)

משמעות החיים: כתבי הקבלה רובם ככולם, עוסקים במושגים, שמות וכינויים שנראים לכאורה קשורים בנו ובעולמנו אך אין זה כך. כלומר, כל הכתוב בקבלה עוסק כמעט אך ורק ברוחניותנו, תכונות נשמתנו וכו. כך למשל, "משה", הוא תכונה שבאדם. תכונה זו, הנחשבת לטהורה ועליונה על מרבית שאר תכונותינו, מובילה את האדם בסופו של דבר אל המצב הפנימי של היציאה מהאגו, הנקראת יציאת מצרים. המקובלים מסבירים, שכל הכתוב בתורה הוא אינו תיאור היסטורי של אירועים וכדומה, אלא תיאור של הדרך הרוחנית שהאדם עובר בפנימיותו. היינו, התורה נקראת קדושה (קדוש=נבדל), בדיוק מפני הסיבה שהיא אינה עוסקת בחומר, אלא ברוח, הנבדלת ממנו ואינו קשורה בו כלל. התורה, מתארת את אותה תכונה שבאדם הנקראת "משה" כסוג של כוונה פנימית זכה, רצון טהור, שדווקא בגלל טהורותו, כל עבירה קלה נחשבת בו כחמורה. תכונה זו שבאדם, מובילה אותו בסופו של דבר למצב של מעמד הר סיני. הר, מלשון הרהורים. סיני מלשון שינוי ושנאה כפי שחז"ל מעידים ש"שנאה ירדה אל העולם". האדם, בטרם הגיעו למימד הרוחני, נמצא במצב של אגואיזם, היינו אהבה והרגש עצמיים. ובכדי להגיע למטרת חייו, עליו להשתוות בתכונותיו אל תכונות המציאות הרוחנית, כלומר, תכונות הבורא. ומעמד זה, של קבלת התורה, הוא הזמן שבו האדם כבר עבר כברת דרך והשיג הארה של כל הדרך הרוחנית שלו וזו, התורה. ספר, שנחקק על לוח לבו של האדם ובו הוא רואה כיצד להתגבר על כל "הרהורי השוני והשנאה". שכן, חוסר איזון מול תכונות הבורא הוא שוני וידוע, שכל מה ששונה מאיתנו ודרוש מאיתנו מאמץ, שנוא עלינו. עד כאן בעניין קבלת התורה בקצרה. בקשר להמשך שאלתך, "ארץ ישראל", היא כפי שכבר ציינו, מצב שהאדם משיג בפנימיותו. ארץ, מלשון רצון וישראל, הוא כיוונו של הרצון. מגמתו הפנימית של הרצון. והכניסה למצב זה, של רצון שכולו לאלקות, היא כבר מדרגת יהושוע, אשר נלחם על הארץ לאחר תקופת המדבר השייכת למדרגת משה. העונש, שבגינו משה לא נכנס לארץ ישראל, מקורו בכך שהוא הכה בסלע בכדי שיצאו ממנו מים, במקום לדבר אליו (לסלע) לעיני כל עם ישראל. לא נוכל לפרט בתשובה זו מדוע העונש כה חמור, מה פירוש המושג סלע, מים וכולי ברמה הקבלית, אך נשתדל להשיב לך בקשר לשאלה על העונש, באופן כללי. הבורא כפי שכתוב, הוא "טוב ומיטיב". כמו כן, המטרה שלו בבריאה הייתה, להיטיב לנבראיו. עם זאת, בכדי להוציא את הבריאה אל הפועל, היה צורך במעין "הרחקה" של המציאות ממצב הרוחני, אל מצבים נמוכים יותר. דבר זה ה נקרא בקבלה "צמצום", "ירידת העולמות" וכדומה, בא לתאר את הבריאה כהשתלשלות על דרך סיבה ומסובב שבה בסופו של דבר אנו מוצאים עצמנו בתפיסה של העולם הזה. כאן, אנו מנותקים לגמרי מרוחניות, על אף שנדמה לנו לא פעם שיש לנו איזושהי קרבה אליה. ריחוק זה, הוא ברמת ניתוק המאפשר לנברא לחזור בדרך שבה הוא השתלשל אך הפעם בבחירתו שכן, הוא בוחר ברוחניות על פני גשמיות. מה שאין כן, במצב הקודם של ההשתלשלות, הנברא היה מוכרח לרדת בעל כרחו ממצב של בריאה רוחנית שבה הוא שותף לבורא, לרצונות העולם הזה של אגואיזם. היינו, לתפיסת מציאות הפוכה מאלטרואיזם (השפעה, הרגש הזולת). עונש, היא דרכו של חוקי הטבע התכליתיים, לדחוף את האדם אל חיפוש דרכו. אנו מתקדמים אך ורק מתוך הרגשת הסבל שלנו, לפחות בתור התחלה. סבל מטרתי שמגיע מהבורא, על אף שהעניין כולו נסתר מאיתנו, מתחיל להקרא עונש רק כאשר האדם כבר מגלה את הבורא. מילת "עונש" מצביעה על הכרת המעניש. ועונש, מבחינת אדם שכבר השיג רוחניות, הוא מצב שבו הרוחניות נעלמת ממנו. הבורא "מסתלק" מן התמונה. לפני כן, האדם בוחן עונש, על פי עד כמה מר לו או מתוק לו ברצון לקבל הנאה. ומצב זה, כפי שמוסבר בלא מעט מאמרים באתר, נובע מתוך חוסר איזון אל מול חוקי הטבע הדוחפים את האדם לגילוי רוחני. החוק, פועל תמיד מעצם היותו חוק, כלומר, אין שינוי בכוח הפועל בו. איזונו של האדם מול החוקים, קובע עבורו את תפיסת מציאותו ואופן הרגשתו. אדם שנמצא כבר בגילוי רוחני, מבין לכאורה טוב יותר כיצד להתאזן מול החוקים שכבר מורגשים בו בוודאות ולעומתו, אדם שטרם השיג רוחניות באופן קבוע, מרגיש את חוסר האיזון אל מול החוקים ברמה של הסתרה. היינו, הם נועדו בכדי לנתב אותו אל השגת איזון, המוביל לגילוי רוחני ובהתאם, למדרגת שכר ועונש.