שלישי, 30 ינואר 2018 11:21

עת לצמוח

צדיק, על פי גישת המקובלים וחכמת הקבלה בכלל, הוא מושג המתייחס למי שמצדיק את קיומו על ידי הרגשה טובה שהוא חש. כך שלא משנה מה האדם טוען בפיו ובלשונו, הרגשתו היא שקובעת את היותו "צדיק", או חס ושלום "רשע". שכן, במידה שבה אנו חשים בטוב, הרי שפינו מהלל ומשבח את המציאות בהתאם להלכי הלב ולהפך. כשאנו חשים ברע, אנו מרשיעים את המציאות שבה אנו חיים ובכך, נקראים רשעים. אמונה בקב"ה במקרה זה, היא נדבך אחר מפני שעם אמונה או בלי אמונה בו, העולם והבריאה שלו הם. ובאותו אופן, מי שמרשיע את בריאתו, את חייו, מן ההכרח שהוא מרשיע את מי שעשה את כל זה: ה'. והמודעות של האדם לכך או אמונתו, פחות חשובים. אלו, כבר קשורים ברמה אחרת של עניינים. היינו, בעבודת האדם, על אף הרגשתו.

כלומר, שלמרות שההרגשה של האדם היא שקובעת את המציאות וגישתו אליה, כאמור, עדיין מי שאינו קשור באופן מודע לרוחניות, לא באמת נקרא צדיק שכן, הוא כאמור לא משייך את הדברים לבורא. ובכל זאת, ברמת הפשט, שהיא במקרה זה של גובה העיניים כפי שאומרים, מידת שמחתנו היא הדבר שאליו אנו צריכים לשים לב. זה, כל מה שהבורא רוצה מאתנו, היינו שנשמח ושיהיה לנו טוב. וכל עוד אנו במצב שכזה, זה נקרא שאנו קרובים אליו, הוא אלינו, כשכמובן אנו גם מצדיקים בטבעיות את חיינו ורוצים בהם, מתוך אותה תחושה חיובית וטובה. אך מה יקרה אם חס ושלום נחוש להפך? וכאן, בדיוק נכנסת עבודת האדם, או ליתר דיוק, עבודתו של האדם היהודי, מול אותה תודעה עליונה של רוח, מול הקב"ה. כלומר, שההולך בדרכי ה' ורוצה למצוא את משמעות החיים שלו על ידי קשר אל הבורא, הוא מי שמבין שיש לו לא פעם גם עבודה של התגברות על טבעו ותחושותיו הטבעיות. שזו, עבודת האמונה.

כך שככל שאדם דבק יותר במטרתו הרוחנית, כך הוא עוסק בהתעלות מעל ההרגשה, טובה או רעה, שכן, ברצונו להיות "צדיק" גם כשגופו חש ברע וכשהחיים אינם בשיא הצלחתם. שאו אז, נבחן צדיק אמתי, בצדיקותו. האם הוא מסוגל להבין שהכל לטובה, שהכל מהבורא ומלמעלה ושרק הפרספקטיבה של עצב מול שמחה היא שהשתנתה? היכולת להיכנס לתוך מימד זה של הרהורים, של אי קבלת המרה השחורה כחלק מהחיים והתגברות עליה על ידי השתתת הבורא על הכל, היא עבודת הצדיק בניסוח הכי שטחי. אך כמובן, בעומקי העניין, הבירורים הם רבים עד מאוד במסגרת כל המצבים שבהם על היהודי להצדיק את חייו, את המציאות, את הבריאה ואת בוראה. כאמור הדבר נעשה לא פעם, בניגוד להרגשה שבלב, שלא תמיד טובה. אך חכמי הקבלה, כולל גישת החסידות, מבהירה להולך בדרך הרוחנית שכל אותם כשלים המתגלים, הם אינם אלא משוכות שצריך לעבור. והן, ניתנות רק למי שהבורא רוצה בו ולמי שבשל דיו לצמוח לכדי קשר אליו. כמו עץ תמר ככתוב "צדיק כתמר יפרח", אשר הוא העץ המתנשא לגובה רב, נותן מפירותיו לכלל ומעניק מצילו, עד שאינו תלוי עוד בארציות כלל כי כולו מתנשא מעלה, כמשל והקבלה אלינו, התרים אחר משמעות בחיים. והיא, תגיע אלינו בע"ה ובמהרה בימינו על ידי יכולתנו לצעוד באותה דרך של הצדקת ה' גם כשזה נצרך מול מצב רוח רע. פחות מזה, זהו רק סתם טבע המניע אותנו ממצב למצב, כאשר לנו אין כל שליטה. השגת קשר לשולט, היא המטרה. מכאן, צריכה לנבוע גם השאיפה להתגלות משיח וגאולה.

 

 

השאר תגובה