שני, 09 אוקטובר 2017 12:37

אז מה חסר לנו בדיוק...?

חיסרון, היא המילה שהמקובלים משתמשים בה, כדי לתאר את הכלי שלנו, את הרצון שלנו, שהוא כמעין דבר מה שבו יש את אותו ריק, שיכיל לעתיד לבוא, את ההנאה. כך למשל, כשמורגש בנו חיסרון בבטננו, או במילים אחרות כשאנו רעבים, ההנאה שאותה אנו דורשים, היא תענוג מאוכל. משובע.ממשהו שאנו קוראים לו "טעים". שכן, ללא הרגשת התענוג לכשעצמה, לא היינו מבינים את פשר החיסרון שקיים. בדומה לכך, כשאנו צמאים, או עייפים, הנה כל החיסרון שמתעורר בנו, הוא כנגד מילוי כלשהו של תענוג והנאה, שבו אנו רוצים וחושקים כמו שינה או רוויה. ובעצם, במפגש הזה שבין השניים, בין מה שחסר לנו לבין מה שממלא אותנו, אנו חיים, מסופקים ושלווים. שם, יש לנו סוג של שקט. זאת לפחות, עד התעוררותו של החיסרון הבא שבחיינו, שבתורו יוליך אותנו, אל החיפוש של התענוג הבא.

באופן כללי, מובן לנו מכתבי הקודש, מהחכמים השונים ומהמפרשים, שכל מהותנו היא רצון להתענג ולקבל הנאה, או בקיצור אנו "רצון לקבל" ותו לא. מקורו של רצון זה, הוא הבורא שנתן בבריאה את אותו חיסרון כנגד "רצונו להיטיב לנבראיו" שזו הייתה סיבת הבריאה. ועם זאת, כשבוחנים את הדברים כך, באופן כללי, ברור שהרצון לקבל הנאה שהבורא ברא, חייב להיות מוגדר ומובן לנברא שאמור לקבל את אותה הנאה. שהרי, לא ניתן להגיד שאדם סתם רוצה להנות, בלי שהוא מבין ממה. אנו תמיד מכוונים לאוביקט שיענג אותנו ויודעים כיצד יצא לנו טוב ממנו. כך שהנאה לכשעצמה, כמופשטת, היא דבר מה שלא נהיר לנו, מעצם היותנו נבראים גשמיים וחומריים. כאלו, שבונים ומרגישים בתוכם צורה מדויקת לתענוג, שאנו דורשים עבור חסרונותינו. 

אנו יודעים כמעט תמיד מה חסר לנו. אם אנו רעבים, צמאים, משועממים, עייפים, מקנאים, תאוותנים וייצריים וכדומה, אז בהתאם לכל צורת ריק שיש בנו, ברור לנו מה אנו מנגד רוצים. והנה, מתברר לנו שלא אנו השולטים ברצון כי אם הוא שולט בנו וכאמור, מוביל אותנו לחשב איך לנוע מהנאה להנאה ומחיסרון אחד לאחר. ועדיין, בתוך כל המירוץ הזה, תמיד משהו בתוכנו מורגש כרצון נוסף שמעל כל הרצונות, כמעין ריק ללא צורה, לדבר מה נוסף בחיים הללו, ברמת הערך שבהם. דבר מה, שאין לו צורת החומר, שאין בו הרהורים גשמיים, כי אם הוא רצון למשמעות ופשר בחיים, במה שמכונה אופן כללי ה"נשמה". זאת אומרת להבנה הנדרשת בנו, לשאלה "בשביל מה כל זה". וזהו, קצת בדומה לשאר הרצונות הרגילים, גם כן רצון שיש בנו, אך משום מה, לא ברור לנו למה הוא בדיוק, לעומת כל רצון גשמי שכן מובן לנו, כמוסבר.

או במילים אחרות, אין לנו את המילוי הוודאי שאמור להיות לנו מנגד, כשמתעורר בנו הרצון להנאה, כשהיא מופשטת. רצון זה, מנוגד לאופן שבו אנו רגילים לחיות כנבראים הנעים על פי רצונם. עם זאת, זה המצב, שעל פי רוב מוביל בנו מבלי שנדע זאת, לסוג של הרגשת שעמום ותחושת ריק קיומי, שאין לנו מושג מה לעשות בה. ולכן, אנו מוצאים עצמנו בחיים הללו גדלים וגדלים ושוב ושוב אנו מנסים למלא מצב זה במשהו בעל צורה ברורה, אך שאינו מתאים, וזאת גם מבלי שנדע. כלומר, כיוון שלחיסרון לשאלת החיים עצמם אין בנו מענה כצורה ברורה מנגד, כמו כשהתשובה על שאלת הרעב והצמא שמתעוררים בנו ברורה, לכן, אנו חוזרים תמיד לכל מה שכן מוכר לנו וממלא אותנו, ברמה החומרית. למה, שאולי יספק אותנו רגעית, אך בפועל, הוא אינו תואם את אותה צורה, נטולת צורה שיש בנו, שמורגשת כמעין רצון, שאין בו שאיפה לדבר מה מובן. 

אך זו, אומרים לנו החכמים, היא תחילתה של "הנקודה שבלב" שבנו, השואפת להשיג חיים במציאות רוחנית. שם, מתחילה להתגלות לה במידת תשומת לבנו ואי בריחתנו מן המערכה במהרה, צורת התענוג שיוכל למלא את הריק שאנו חשים, כשהוא על פי רוב בתת הכרה. עם זאת, היכולת להתבונן במצב לרגע אפילו, מעלה אותו לרמת ההכרה, והוא מובחן כחושך שיש בנו שיש להאירו בחוזקה. היינו שהחשיכה, שיכולה להיות מורגשת כ"שעמום", כ"חרדה" וסבל או שאר תגובות אנושיות מוכרות שאנו עוברים, היא תחילת כניסתנו אל ההבנה שביכולתנו דווקא להיכנס למקום הכי מופלא בחיינו, כקצה מציאות רוחנית, אך שפשוט אין לה "צורה". היא רק היעדר של הבנה שכלית, רגשית, מהותית אולי, של דבר מה עקרוני ובסיסי, שאנו זקוקים לו עמוק פנימה.

כלומר, שנדע, שנאמין איכשהו ונחוש, שיש במציאות משגיח אחד, בורא אחד, טוב ומיטיב, שרוצה בנו כנבראיו. ושההכרה בו, היא שתעשה לנו טוב ולכך הוא הוביל אותנו אם העזנו לאחוז בו לרגע, באותה הדקה. כך שמשם, דווקא מתוך השליליות הגדולה והלא נעימה, יובן לנו כיצד השביל המוביל מהנקודה שבלב שבנו, למטרה, הוא שביל שראשיתו "חושך", "ויהי ערב", "תהו ובהו", "תהום"  וכו, שלעומתם, כל שאנו זקוקים לו הוא כוח מלמעלה, בתוכנו, שבפשטות יבוא ויגיד מנגד "ויהי אור"!. שאו אז גם נרגיש, כיצד כל הרע שעברנו, שכל הבלבול והתסכול, הכל היה למען מטרה טובה, מהבורא כא-ל, כמלך וכאבא, המובילנו לראות תכלית שלפיה "וירא אלקים את האור כי טוב..." - ובתוכנו, נחוש כיצד הכל הופך גם בהתאם לאור גדול של "יום אחד" טוב, ומושלם. 

השאר תגובה