ראשון, 02 יולי 2017 22:53

הגאולה כטרנספורמציה נפשית

כילדים, חונכנו להאמין בבורא ולהתייחס אליו, כאל דבר מה שנמצא מחוצה לנו, "בשמיים", כמלך שמולך עלינו ועל כל העולם. עם זאת, ככל שהתבגרנו, גם הזמנים עברו והתקופות משתנות, וכבר ברור לרובנו כיום, אם כחילוניים ואם כדתיים, שלא בזה מדובר. היינו, שלא זו בלבד שהאלוקים אינו בבחינת דבר מה חיצוני, כדמות סב או חכם עם זקן לבן וכדומה הנמצא אי שם, אלא שהוא גם אינו רק עניין של שאלת אמונה שטחית בקיומו. הבורא, הוא לא דבר מה הקשור לאמונה, שעוסקת רק בדילמה האם הוא ישנו או אינו. שהרי זה די דומה לדילמה שיכולה להתעורר גם בקשר לשדים וחייזרים. יש שמאמינים בקיומם ויש שאינם. ולפיכך, עם התפתחות הזמנים והתחלפות התקופות, כשבין השאר יותר ויותר נחשפו גם לכתבי הפנימיות של הקבלה והחסידות, החלה להתגבש הסתכלות אחרת על הנושא. כלומר, פיתוח יחס אחר, פנימי, למושג כה עמוק זה של אלוקות, שעקב תקופה חשוכה אולי, התייחסנו אליו כאל דבר מה שטחי ורדוד. כ"תרבות דתית". מיסטית. 

אלוקות, שווה רוחניות. ורוחניות, שווה יהדות. זה לא הולך ללא זה ואי אפשר להגדיר את האחד, ללא השני. כלומר, שהכל מסתכם ביהדות, כרוחניות שאליה אנו שואפים והיא, הרוחניות, היא אינה "רוחניקיות" או סדנא מהירה של לימוד תנועות, הדלקת קטורת ושאר ענייני הניו אייג', כי אם דבר מה רציני. האלוקות, כרוחניות, היא ע"פ הקבלה מימד של ממש או יותר נכון "מציאות", שאותה אנחנו יכולים לתפוס ובהתאם, להרגישה. וכמובן, שפירוש העניין הוא הרגשת קשר אל האלוקי, אך לא ברמה החיצונית בלבד רק של מנהגים ומצוות או אמונה של "כן או לא" כרוב בני האדם, אלא בעצם ב"תיקון" כלי התפיסה שלנו, ממצבם כפי שהם עכשיו. היינו, שכרגע, הכלים שלנו מוגבלים וקלוקלים ועל כן כל חיינו מרוכזים בפן החומרי כמעט אך ורק. ועדיין, השואף לרוחניות אמתית, כבר יכול להבין את דברי המקובל בעל הסולם זצ"ל, המורה לנו לעסוק במלאכת התיקון, ע"י לימוד הקבלה, כדי לשנות את עצמנו מבחינה פנימית, נפשית, שדרכה נקלוט ונרגיש את כל מה שאנו רוצים להשיג בחיים, כמשמעות רוחנית. כמשמעות, שתתקבל בנו בלא רק בצורה שכלית, אלא גם בצורה הווייתית, של התפשטות בהכרה ובתודעה של מי שאנו

רוחניות, היא אינה מיסטיקה. לכן, אין להתבלבל ולצפות לגילוי חיצוני של איזו ישות, או לנסים, ברמה הגשמית. ציפיה מעין זו, היא עיסוק במיסטי עד כדי חולי נפשי, שכן, מי שמצפה לדבר מה לא הגיוני עלול להיות גם לא לגמרי בריא. לעומת זאת, הישראלי המפותח, בלי קשר לגודל נטייתו לדת, יכול למצוא את מבוקשו בצורה ריאלית ע"י טרנספורמציה אישית, שהיא השינוי המתבקש מאיתנו ושמביא לגאולה. לאותה מילה "דתית", שגם מטעם קלקולנו, נדמית לנו כמושג ישן שלגביו יש לנו דעה קדומה. עם זאת, מדובר בדבר מה אחר בכלל ממה שחשבנו שהיא. בגאולה אמתית, זו הקשורה בתיקון התפיסה שלנו ובלימוד הקבלה והחסידות, מדובר, בכך שאנו עצמנו צריכים לעבור כאמור שינוי, ולא לדרוש מהבורא שישתנה או מהזולת. לא לדרוש ממנו "להופיע", "לשלוח משיח", אלא להתפלל לשינוי של עצמנו, כמוסבר. משם, תבוא אותה גאולה ואת זה, כן נחוש כ"נס" המתגשם כמענה על תפלה. שבזה, נדע על קיומו של הבורא לא רק בצורת תשובה של "יש או אין" כי אין לנו מושג, אלא להפך. האדם שמתקן את עצמו משיג מדרגה שאינה אמונה עממית, כי אם אמונה כהרגשת חיים ברמת הנשמה, ברמה של ידיעה, שמאפשרת לו לאחוז ברוחניות ממש. להעיד עליה כקיימת, כי הוא חי בה. כלומר, שמתגלה לו הגאולה מהעולם הזה (שבו יש רק נפש ארצית שתמות עם הגוף), כהשגה של נצחיות וטוב מתוך תיקון הכלים הקלוקלים, הקודמים. וע"י הכלים הללו, החדשים, מביא האדם בעצם למימוש של מה שאנו כה מחכים לו שכבר יגיע. המשיח. 

עודכן לאחרונה ב ראשון, 02 יולי 2017 23:37

השאר תגובה