שלישי, 18 אפריל 2017 19:57

הריקנות...

ריקנות, היא לא פעם חלק נכבד מההרגשה שאופפת אותנו בסיום חג או מועד כלשהו ובכלל, כשדברים שאינם בשגרה, מסתיימים. זה קורה בסוף של טיול, מסיבה, בילוי, בסוף השבת, כשהיומולדת שלנו עובר וכו וכאמור, זהו טבעו של עולם וטבעם של דברים. תחושת הריקנות, אופפת אותנו כשהם מסתיימים. ובהתאם, כעת בסיומו של החג, כחלק משלל הרגשות והתחושות שרבים חווים, ריקנות, היא אחד הצבעים הבולטים בתקופת המעבר הזו, שבין הזמנים. קצת לפני החג הנוסף שיבוא, לפני הדבר הבא ובעצם, לפני שאנו ממשיכים הלאה, לכלים חדשים. 

"כלים", או כלי ביחיד, הוא המושג הקבלי הבא לבטא את המקום, או החלל, שאנו חשים בלבנו, כפי שאמר דוד המלך "לבי חלל בקרבי". זאת אומרת, שהחיסרון, הוא עיקר הכלי. אצל מלכנו דוד, חיסרון זה היה לקדושה ולאלקים כפי שכתוב "חולת אהבה אני" והאמת, שגם אצלנו זה כך, רק מהצד השני. היינו, שגם אצלנו יש את אותו "חולי" של אהבה שמניעה אותנו, אך בניגוד לדוד המלך, אצלנו אהבה זו מופנית פנימה, לאהבה עצמית. שם, באים הכלים שלנו לידי ביטוי והחסרונות שלנו להנאה, דורשים להם את המילוי המתאים. אצל המלך דוד, כסמל לקדושה וטהרה, זו הייתה אהבת ה' ולא אהבה עצמית, כאותו מוטיב שמצוי, בספר התהלים.

או במילים פשוטות, כך או כך אנו פוסעים קדימה מתוך מה שנקרא "אהבה", לאותו תענוג הממלא לנו את הכלים, ורק השאלה כלפי מה אנו מפנים אהבה זו, היא מה שמשנה את איכות הדברים. את טיב הריקנות שאנו חשים, בתוך הכלים. ומסבירים חכמי הסוד, שמי שמונע מאהבה עצמית בעיקר, אשר אינו מתקן את הכלים שלו לאהבת ה', הוא מי שחש באותו ריק פנימי בצורתו השלילית כעצבות ודיכאון, שכאמור הם חלק מהרגשותינו, בסיום של דברים בחיים. לעומת זאת, מי שאכן הולך בדרך רוחנית, שמחפש עצה כיצד לתקן את כליו ואת תפיסת המציאות שלו מגשמית לאלקית, הוא מי שיודע לנתב את הכאב הזה, למקום הבא. להתקדמות פנימית. שכן, אדם שכזה, אינו מנסה להתפטר מתחושתו זו, אלא להפך, הוא ממצה אותה כחשבון נפש עצמי. כהכרה, מה באמת הוא צריך.

וכשנשאלת השאלה מה אנו באמת צריכים בחיים, הרי ברור לכולנו שהדבר הבא שאנו זקוקים לו, הוא לא עוד "סתם מילוי". זה לא עוד נסיעה לאנשהו, טיול מעניין, אוכל טוב, תכנית חדשה, חופשה, או כל דבר רדוד ושטחי אחר שאנו כבר מכירים ושחולף במהירות, כפי שאכן חלפו לנו כל הדברים בחיים. כל אלו, כמילויי תענוג של אהבה עצמית הוא לא החולי שמוביל אותנו לדבר הבריא כי אם פעם אחר פעם, לשעמום וריקנות שמוליכה אותנו אוטומאטית, למצבים הבאים. וכיוון שאנו לא חיה ככל חיה אחרת בטבע, אלא אנו אלו ששולטים לעצמנו בחיים (או לפחות שואפים לכך), אז המצב הבא שלנו, צריך להיות מנותב על ידינו ולא על פי מה ש"קורה לנו", בלי שנבחין.

והדוגמה הזו, של דוד המלך, שידע כיצד לנתב את החסרון שבו החוצה, לזולתו, במקום פנימה לאגו, היא העצה אשר לה אנו זקוקים, כדי להמשיך הלאה קדימה, בחיים. אבל לא לחיים הקודמים, אלא כמוסבר לחיים של כלים חדשים, שמעל הריקנות אך לא בלעדיה. כי היא, הריקנות, היא חלק מהחיים. אנחנו, רק צריכים ללמוד ולהבין מה הדוגמאות והעצות שמאפשרים לנו לעשות איתה משהו טוב, אבל הפעם בחיים החדשים שבחרנו, כרוחניים. ובחיים האלה, של רצון להיות מודעים יותר ונאורים יותר, עלינו לזכור לקשר כל דבר ודבר אליו, לבורא. לאלקים.

הוא, הבורא, הוא שנותן לנו את הכלי ואת המילוי, את ההרגשות, את המחשבות ואת כל החוויות שיש לנו בעצם בחיים. וההכרה בו כמשגיח, כאב המכוון את ילדיו לטוב ביותר, היא שתייצר מהריק שבנו, חיסרון מתאים. חיסרון, שיחליף את השעמום והאי וודאות, במשמעות אמתית ובטחון, אשר להם אנו זקוקים. כך שע"י כלים אלו של חדווה וחזון שיתרקמו בנו, נבחין באיכות המשתנה של הריק, שמהווה כאמור חלק בלתי נפרד בסוף כל דבר שאנו חווים. עם זאת, כמוסבר, זה יכול להיות חולי של "חולת אהבה אני", המוביל להמשך דברים טובים ומאירים, ע"פ בחירתנו הפנימית, בעניינים הנכונים. והם כמובן, לא אלו הקשורים לכיצד נייצר לעצמנו עתיד טוב יותר, מהבחינה החומרית

המשך טוב

 

עודכן לאחרונה ב שלישי, 18 אפריל 2017 20:55

פריטים קשורים

השאר תגובה