חמישי, 23 פברואר 2017 17:37

אז מה עדיף? מדינה אחת או שתיים?

אחד מהרעיונות הידועים ביותר לפתרון הבעיה הפלסטינית, הוא הרעיון המוכר של שתי מדינות, לשני עמים. או יותר נכון, שתי מדינות, שבאחת מהן פלסטינים והשניה היא מדינה דו או רב לאומית, כמדינת היהודים. ובבואנו לבחון את היעילות של הרעיון, אחד ההסברים העיקריים שניתן לשמוע מהתומכים בו, הוא ההצהרה שאם לא תהיינה שתי מדינות, יהיה פה בישראל, רוב ערבי בהמשך. לכן, מסבירים תומכי הרעיון, ש"חייבים להפרד" ויהי מה. לכך, הם כמובן לא מצרפים את ההסבר מה נעשה עם כל אלו שישארו כאן וגם כן עלולים להפוך יום אחד לרוב ממילא, שכן, די ברור שבמידה ויעניקו לפלסטינים מדינה, יש  גם צורך בטרנספר של אלו שכבר כאן. של אזרחי ישראל הערביים שביפו, לוד, רמלה, ירושלים, עכו, חיפה, אילת, ב"ש ובעוד ערים רבות. ועל זה, לא שומעים ברעיון שתי המדינות, שממילא משאיר פה בארץ, ציבור ענק שאינו תומך בישראל או בישראלים, אלא, כמו שכולנו יודעים, אלו אזרחים תומכי "פלסטין". 

לתת מדינה זה אומר לתת עצמאות. זה אומר לתת מרחב פעולה, צבא, משטרה, דיפלומטיה, שטחים קבועים ובעצם, להקים ישות שבהתקיימותה, כבר יהיה הרבה יותר מסובך להשמידה. מדינה שתוקם, כמובן גם תקבל את תמיכת המדינות האחרות, בעיקר הערביות, וכמובן את תמיכת אירופה וזה אומר, שכבר לא מדובר על "ארגון טרור" או מרצחים אקראיים. כך שכאשר נהיה בהיתקלות כלשהי עם אותה מדינה פלסטינית או נצטרך להגיב לירי, יתמכו בה ידידיה, הן הקרובים והן אלו שמעבר לים. ואז, גם אם הייתה או תהיה אי פעם החלטה שלא אי לחימה והתחמשות, המאזן ישתנה. התמיכה, הן הערבית והן האירופאית, כבר לא תהיה עניין של מה בכך, אלא סוג של הכרזת מלחמה בפני עצמה עלינו, כי הם יהיו בני בריתה של אותה מדינה שתוקם. אותה פלסטין, שאמורה להיות הפיתרון לבעיה. עם זאת, על פי העבר ובחינה פשוטה של חזון העתיד, נדמה שפיתרון זה של שתי מדינות, לא נותן מענה לשומדבר שהוא אמתי והכרחי.

הסתכלות על העבר לפיכחים שבינינו, כבר מראה לנו ששום התנתקות, התפנות או גירוש והחזרת שטחים לא הביאו להקמת "שוויץ הקטנה" כאן לידינו, כדי שיהיה לנו על מה להסתמך למשל לשם בטחוננו. פלסטין של עזה, של רפיח וכו, רחוקה מלהיות שוויץ, או בכלל דבר מה, שהוא מעבר לארגון/ארגוני טרור שעושים בערמומיותם פשוט שימוש, בדיפלומטיה מדינית. אבל עם זאת, כאשר הציעו להם סוגים שונים של מדינות, על חלקים נרחבים מהשטח שאותו הם דורשים וזה קרה כמה פעמים בעבר, הם סירבו. הם לא רצו את אותה מדינה ולא פעם הצהירו בגלוי, שעיקר עניינם הוא השמדתנו. חיסול של המצב שקיים, שבו ארץ ישראל היא מדינת היהודים ויש בה רוב יהודי ושלטון יהודי. בזה, מסבירים הפלסטינים כיום כבר בגלוי, הם לא רוצים. הם לא בעד שום פשרה ותומכים לאורך זמן רב בהכל או כלום (טרור), במה שברור כסחטנות, שהיא כאמור, בתחפושת של גישה מדינית. שזה, עוד סיבה להגיד לא לרעיון של מדינה פלסטינית.

הם לא מלמדים עלינו בבתי הספר ומבהירים שגם לא ילמדו. הם עוסקים בהסברה עולמית שקרית בלתי פוסקת, שכולה נוגעת בעיוות המציאות והטלת כתם על ישראל והישראלים. הם אומרים בפה מלא ובערוצי התקשורת השונים שהמלחמה שלהם אינה טריטוריאלית כי אם דתית ולכן, הם עצמם לא בעד שתי מדינות אלא רק עוסקים בתרגיל, שיוביל למה שהם באמת רוצים. מדינה אחת, שהם משיגים מתוך נצחון היהודים וחיסול רעיון המדינה היהודית. כך שבעצם, זה יפריע להם גם אם היינו עכשיו באוגנדה, כי בכיבוש ופלישה לשטחי כל ישראל, הם לא ירגישו מסופקים. מותנו, הוא מטרתם, ככתוב בקוראן לגבי "סופם של היהודים" כ"חזירים". ועל הדברים האלו הם מדברים ובזה הם עוסקים, חדשות לבקרים. היינו, שלא רק שהם לא יסתפקו ברעיון שתי מדינות, אלא גם לא בכך שנהיה אי שם, מעבר לאחד הימים. כמובן שזה לא יקרה אבל בדמיונם הפרוע, על זה הם חולמים וזו המציאות מבחינתם, כאפשרית.

הפוליטיקאים, מפחדים לדבר על זה או להגיד את זה, שהם יודעים את כל מה שנכתב כאן ושעליו ניתן עוד הרבה להוסיף. הם מבינים, שרעיון שתי המדינות, הוא בלתי אפשרי ושהוא מתכון, לחיסול המדינה היהודית. עם זאת, הם מבינים שפוליטיקה, כסא לשבת עליו, מעמד, לא ילך טוב אם נגיד לעולם מול הפנים שזה לא יצליח. שהדבר היחיד שיצליח, הוא הארץ הגדולה (השלמה), בצורת פתרון של מדינה אחת יהודית, דמוקרטית, לכל אזרחיה. וכך, כל עוד כולם מצליחים "למשוך" ולא להגיד דבר תוך אצטלת רעיון שתי המדינות, נדמה שהדברים יכולים להמשיך עוד שנים. אבל לא. כי הגיע הזמן שלא לאחר את הרכבת הפעם, לנצל את המצב הקיים, את שלטון טראמפ, את זרמי הפליטים מכל מדינות ערב ואת עליונותנו, כדי להנציח מהלכים. כדי להוריד סופית את כל ההוזים, מרעיונותיהם ההזויים. היינו, לקבוע עובדות בשטח, לפיהן יש רק חזון אחד מדיני. ובחזון הזה, כבר אין צורך לחכות שהצד השני יכתיב לנו את המהלכים.

עזה, היא שלנו. חברון ורפיח הi שלנו. כל ירושלים, הר הבית, חלקים מסוריה, מצרים, ירדן ושאר מדינות, הם חלקי ארץ ישראל שכך או אחרת, יהיו בידינו באחרית הימים. המועד לכך, כפי שמסבירים הכתובים, דורשים את אומץ לבנו כדי שלא נאחר בזמנים ונספוג סבל, כאב והרוגים רבים. שכן, ככל שנקדים לא לחשוש, להתייצב בשם הנאורות ולטעון למה ששלנו, כך לא נגיע למצב שמכונה "מאוחר מידי", שיביא בעקבותיו גם הקרבה גדולה וכנראה קורבנות רבים. וכדי שזה לא יקרה, אנחנו צריכים להתעורר מהר ולהכריז, שאצלנו נמצאים הכובשים. במדינתנו ובארצנו נמצא אותו פולש שטני, אם כפלשטינים ואם כתומכיהם כמו מדינות ערב והערבים. ולכן, חיסול הרעיון הזדוני של שתי המדינות יכול למות רק בהכרזה סופית על הדבר האמתי. על הדבר הנכון היחיד שיכול וצריך לקרות פה, במזרח התיכון המדיני. הדתי. זה, שאירופה ושאר אמריקנים כמו קארי או אובמה חשבו שהם מבינים בו, אבל גילו עד מהרה, שהרעיון הגרוע שבו הם תמכו, לא יצא לפועל והוא בלתי אפשרי. ואם הוא יתרחש, הרי שזהו סופה של המדינה, סופם של היהודים, זהו הסוף של כל מה שחשבנו שיהיה טוב ושלום, עד כמובן קץ כל הזמנים, התגלות המשיח ותחיית המתים. שאו אז, אמנם יבוא הסוף הטוב ממילא, אבל הדרך, הייתה דרך של יסורים, שהיו יכולים להיות נמנעים.

 

עודכן לאחרונה ב חמישי, 23 פברואר 2017 18:03

השאר תגובה