חמישי, 16 פברואר 2017 12:53

בין פרימיטיביות לקידמה

קמעות, השתטחות על קברים בלתי פוסקת, נקיטה במנהגי שחור נגד עין הרע, מסיבות "אמנים" ועוד שאר עניינים רבים ומגוונים, הם הגורמים לרבים מאיתנו לא פעם להביט על היהדות ועל מאמיניה כפרימיטיביים, המייצגים את הדת והמדינה שהיא בתוכה. כלומר את הרוחניות, שמקורה בתורת משה, בעם ישראל ובמושג הקב"ה כבורא עולם. ולא פעם, כשמשוחחים עם אנשים אלו, או התקשורת המציגה אותם, הם מבהירים כיצד "במקום שבו נגמר המדע, מתחילה האמונה", כשבכך, הם אכן מאששים את חשש רבים מהדת היהודית, כפי שהיא מוצגת לנו בטלויזיה, או נראית כמיוצגת עבורנו, מטעם כל אותם הטוענים בשמה. הטוענים בשם התורה, בשם ה"צדיקים", בשם אלוקים ובעצם, ברור לכל שהדבר היחיד שהם מאמינים בו ומקדמים אותו, זה את עצמם. ובהתאם לכך, כל משפט גם שהם באמצעותו "מנמקים" את משנתם, מעוות על פי דרכם כדי להצדיק, את התנהגותם. זו, המייחסת לדת היהודית הנאורה והמתקדמת, פנים של דבר פרימיטיבי, חשוך, הקשור במיסטיקה ואובדן הרציונאליות, כשכביכול, זו, חס ושלום, היהדות וזו האמונה. 

"במקום בו נגמר השכל (ההיגיון) מתחילה האמונה" הוא ביטוי הלקוח מחסידות ברסלב, כהסבר של מנהיגם הדגול זצ"ל, כיצד לפסוע בדרך הנכונה והנאורה. רבם, שבדומה לחכמי קבלה רבים, הנחיל את דרכו לחסידיו ולמאמיניו, ידע שההמון זקוק להכוונה ובהתאם, הותיר את מורשתו לכל הרוצים לפסוע בדרכו כדי להשיג מעלה זו של אמונה כפי שהיא אצלו הייתה. שכן, אמונה, היא כל מה שאנו צריכים וזקוקים - ואליה, כל החכמים מכוונים. עם זאת, המנהגים השונים שהשאירו לנו חכמי ישראל, היו לשם העלתנו מעלה אל מעל הדעת ולא לשם הורדתנו מתחתיה, כאותו מקום שבו "נגמר המדע". זאת אומרת, כפי שמסביר לנו המקובל בעל הסולם, שיש הבדל גדול בין אמונה שתחת הדעת, לאמונה שמעליה, כאמונה אמיתית. ששם, במקום שבו נגמר ההיגיון, מתחילה התפיסה באינסוף ב"ה, כמושג של אמונה. זו, שאינה נתפסת בכלים הרגילים והמוגבלים של הדעת, שלא יכולים לאחוז בא"ס. ולכן, לשם כך, כלי האמונה שאינם מוגבלים שמצויים מעל השכל, הם הכלים המאפשרים באמת להאמין, כמעין חוש, המאפשר לקלוט את הקדושה. זאת אומרת, שהיא כמו הגוף המתקשר עם העולם החומרי על ידי חושים ושכל, כך היא, או אנחנו יותר נכון, מתקשרים למימד הרוח, באמצעות האמונה. כאותה יכולת, שנמצאת מעל שכל הדעת המוגבלת, שהאמונה הפרימיטיבית מנוגדת לה והיא זו שמתגלה בעת ירידתה. היינו, בזמן שאין לנו כלים, לאחוז בתפיסת הדברים בצורתם הנכונה.

"דע את אלקי אביך... ועבדהו" נאמר לשלמה המלך, בפסוק המוכר כחלק מכמה וכמה פסוקים בתנ"ך, בהם אנו מצווים דווקא לידיעה. שכן, ידיעה, היא הדבר הראשון המתבקש מאיתנו מתוך התבוננות על המציאות ועל החיים והבחנה, באלוקים שבם. בכך, שלא יתכן שיש סדר ביקום, בלי שיהיה מסדר ראשוני. שלא יתכן שהסדר לא יופרע, אם אין משגיח והשגחה. או כמו שמסביר הרמב"ם בכל תחילת דבריו ב"משנה תורה", כהסבר מחייב לאחיזה במציאות שבה יש בורא לעולם, ללא כל ספק בכך. עם זאת המשך הפסוק במילה "ועבדהו", בא להבהיר לנו שדווקא האמונה, היא הרבה יותר משאלה של "יש או אין אלקים", כפי שגם אנשים שואלים לגבי חייזרים, רוחות או שדים מתוך אי ידיעתם בדבר קיומם. היינו, שכך האלוקים נתפס אצלהם, רק כשאלת "יש או אין" ואמונתם, מסתכמת באמירה "יש", אך זו לא שונה מאמונה בכל דבר אחר שבעולם. אמירה זו, לא הופכת דבר, לקיים. ועל כן, תחילה נזקק האדם לדעת, להבנה מתוך התבוננות והפנמה וודאית, שיש בורא לעולם ומתוך זה, תבוא העבודה. אותו מאמץ, הנדרש להתעלות דווקא מעל השכל והדעת ולא בירידה מתחת. ואם אכן האדם עבד מספיק והתייגע, הוא ישיג אמונה, שהיא מעל ידיעה, כשכר למאמציו. שאמונה זו, היא תהיה אמתית אצלו כאחיזה במציאות של א"ס ב"ה באופן ממשי, כמו שהגוף שלנו אוחז במציאות הזו כדבר של "ממש". שזו, מהווה את צורת האמונה הנכונה והנאורה, שאליה כיוונו החכמים, המקובלים, המנהגים השונים שהם השאירו לנו, כדי שנלך בשכלם. והם ידעו, שמכיוון שהשכל שלנו עוד דבוק בעולם הזה, כרצון בהמי ותאווה גשמית, יש לנו צורך בהדרכתם, כדי לקרבנו לאחיזה במציאות על פי אמונתם.

בשכל שלנו, אנו תופסים את האלוקות לא פעם כ"לשכת תלונות" על כל הרע שיש לנו, או כל הטוב שאנו חושבים שמגיע לנו, ולא קבלנו עדיין, על אף ה"אמונה". מכאן, אנו כמובן מגיעים לכל אותן בקשות ותחינות לעזרה וסיוע בפרנסה, בבריאות, בזיווג ושאר עניינים, כחלק מאותה הבנה שלנו, לפיה אנו לא מבינים דבר ולכן עדיף שנהפוך ל"מאמינים", כי שם נגמר שכלנו ולכאורה המדע. מה שכאמור, מהווה שלב קלוקל בגישה הנכונה לרוחניות הנאורה. שכן, מובן לכל שעצם כל השלילי שממנו אנו נובעים אל הבורא, מצביע על רשעותו כלפינו חס ושלום, על שלא העניק לנו את רצוננו מלכתחילה. ואנחנו, שבאים מתוך תירוץ האמונה, כשההפך הוא הנכון, מנסים לעשות הכל כדי לעשות לעצמנו יותר טוב בפנייתנו אליו, אך מבלי שנחוש בכך, זה נעשה דווקא בשם קלקול האמונה. שהרי, הן כל התלונות הללו מהוות הרשעה כלפי הבורא שכביכול לא מעניק לבריותיו את מבוקשן, לפני ואחרי נקיטתן בכל אותן דרכי אמונה. ועדיין, בתקופה זו של התפתחות בעם והתגלות כתבי בעל הסולם ואחרים, כבר מתחיל להיות יותר ויותר ברור שהמדובר על מצב חשוך. על פרימיטיביות, שאין לה תקנה והיא כולה לשם רווח אישי, סיפוק שקרי ועיוות כל הקשור בדת היהודית, בצורת מיסטיקה שאין לה כלל מקום בתורה. כך שבאים רבים מעמנו ועושים את כל ההפוך מהכתוב, בשם הכתוב, פועלים ההפך מהנהוג, בשם ההנהגה וממשיכים להוריד את קרנה של האמונה מטה, כאשר היא בעצם נמצאת מעלה, מעל הדעת, של תלונות לקב"ה והבעת דעה כ"יש או אין אלקים", כאילו בזה מסתכמת כל השאלה. וכמוסבר, זו שאלה שקל לענות עליה, כי היא ידיעה שמחייבת מתוך התבוננות ותבונה. ללא זה, לא תתכן כל הבנה מהי אמונה אמתית, שאינה תלויה עוד בשכל המוגבל, אלא נסיגה ורגרסיה, כפי שאנו רואים שקורה וקרה. שאנשים, שאין להם מושג וחצי מושג בחיים ממשהו ולכן הם הופכים ל"מאמינים" כביכול, עושים בכך רע גם לאחרים שנרתעים מהפרימיטיביות שהם רואים ובכך, נמנעת מהם הקידמה הנאורה.

 

עודכן לאחרונה ב חמישי, 16 פברואר 2017 14:10

השאר תגובה

כניסה

תגובות אחרונות