שני, 25 יולי 2016 18:51

תופסים מציאות רוחנית

"תפיסת המציאות", כפי שאנו מבינים זאת מעצם הביטוי עצמו, הוא מושג רחב וכללי הנוגע לתחומים רבים בחיינו וכמובן, לחיים שלנו עצמם כשלם. האופן, שבו אנו מסתכלים על המציאות, מרגישים לגביה, חושבים וחושקים בענייניה וכדומה, מהווים בסופו של דבר את גישתנו אליה, את יחסינו אליה, כתפיסה פנימית שבתוכנו, כחוויה. ועם זאת, כל אותה פנימיות, הבאה לידי ביטוי בעיבוד של המוח את כל המתרחש, מכילה בתוכה כביכול רק את כל מה שנדמה לנו כ"חיצוני" לנו. שכן, מה שמחוצה לנו, מוכל ומורגש בנו כ"העולם" שלנו, זה שאנו נמצאים בתוכו ואותו תופסים. וכל זאת כאמור, משתלב ומסתנכרן כל העת ללא הרף עם כל העובר עלינו, לטוב ו/או לרע, עד שאנו בעצם מי שאנחנו לכאורה. אלו, האוחזים ותופסים במציאות כטבע חיינו, עד כדי כך שאנו לא חושבים על זאת כלל. כמו שאומרים, "אלו החיים", כפתגם עממי שלעומקו מגלה לנו שאלו החיים, שאנו תופסים, כשעל פי רוב הם בעיקר גשמיים, חומריים וגופניים, במסגרת המצאותנו בזה העולם. 

"מבשרך תראה אלוקָ", מתארים לנו החכמים את המצב שבו נאחז בתפיסת המציאות הרוחנית, פה, בעודנו בחיינו כאן. היינו, שהם אינם מתכוונים לחיים שלאחר המוות כי כתוב "עולמך תראה בחייך", כך שרק כשאנו חיים במסגרת העולם הזה, אנו יכולים לתקן את תפיסת מציאותנו, עד שנאחז, נחוש ונתפוס את מציאות העולם העליון של הקדושה. זה, שמכונה גם "השמיים", כסמל למשהו שנמצא  למעלה משכלו של האדם והוא קודם לו כסיבה לתוצאה, ולא שהמדובר מבחינת מקום. ובכל זאת, כשהאדם אכן מבין שהחיים מכילים יותר ממה שנדמה, אזי הוא יכול להתחיל להכיר ולהכין לעצמו את הדרך, אל השלב הבא. זה, שמרחיב את תפיסת מציאותו, מעלה ומעמיק אותה בו זמנית, לאותה מציאות המכונה בכתבי היהדות ובטח שבקבלה, כ"מציאות רוחנית". מציאות, שבה האדם חי מעל העולם הזה כבלתי תלוי, ומשיג קשר אל שאלת משמעות החיים שבו, בצורת תשובה של הארת הנשמה. אותה מילה, שבכתבי הקבלה באה לתאר לנו את אופן תפיסתנו את סביבתנו "החדשה" והרוחנית. כך שכמו שהגוף, מתקשר עם הסביבה החומרית, ניזון ממנה, חי בה והיא חלק נרחב מהתודעה וההכרה, כך הנשמה. היא הגוף שאנו חיים בו כשאנו שם "למעלה". זאת אומרת, כשאנו ביכולת לתפוס את אותו מימד נוסף של נפש, כנפש חיה. וההבדל ביניהן, הוא שהנשמה היא נצחית והגוף, נידון לכליה.

חיים ומוות, אלו בעצם שתי תפיסות שאנו מתקיימים בהן, לאחר חטא עץ הדעת, של האדם הראשון בעולם. זה, שעל ידי החטא שלו בעצם גרם להיווצרות העולם. שהרי, כיוון שתפיסתו את המציאות נפגמה, אזי היא נפלה לרמה רדודה יותר, הנקראת עולם החומר. ועם זאת, לפני החטא, התפיסה של אדם במציאות, הייתה מעל הדעת, כאחיזה בכלים של אמונה. כשמילת "אמונה", אינה עניין של הכרה שטחית של "יש או אין אלקים", אלא היא ביטוי לכוח שמזין שם את הנשמה. שכמו שבעולם שלנו, אנו כפופים לחושים וניזונים מהשכל ומסקנותיו ובהתאם פועלים, ככה הנשמה הראשונה, הייתה בקשר עם הכוחות שקשורים לעולם הרוח. ובמימד זה של רוחניות, האמונה היא היכולת המשמשת את התפיסה, שמובילה באינטראקציה של עם הסביבה, להמשך פעולה. ואין הבדל בין פעולה של מי שטרם השיג תפיסת מציאות רוחנית, לבין מי שכבר השיגה, אלא בכוונה הפנימית, המתגלה כאותה אפשרות להתכוונן, מבחינת תשומת הלב שלנו, לחיים שלנו בעולם. זאת אומרת, שכאן, עלינו לשאוף להשיג את מה שמעל הסבל הגשמי כגילוי של משמעות החיים הרוחנית, ובאותה מידה לאחר מכן. כמו שכתוב בבראשית, שתפקידו של האדם הראשון היה ליהנות מזיו גן העדן "לעבדה ולשמרה". שבזאת, נחוש את הקשר המאוזן עם סביבתנו שתושג כתפיסה רוחנית, כי יובנו בנו הסיבות העליונות, לכל מה שקורה לנו בעולם, במסגרת ההשגחה. במסגרת אותו טבע מתעתע ששם בפנינו הבורא, עד שנלמד להפנימו, כשלם אחד שלא יהיה עוד מוגבל כמו שאנו עכשיו כאן, בטרם התיקון והשגת ה"מצב המושלם". מצב המכונה בקבלה "גמר התיקון", שבאמצעותו מתחברים לבסוף בנו ולנו, כל ענייני העולם ושלמות התפיסה

 

פריטים קשורים

השאר תגובה