שישי, 22 יולי 2016 12:02

בין גאווה להתרסה - על המצעד

פוסט מעניין שעלה לאחרונה באחת מקבוצות הפייסבוק הקשורות בחילוניות ורוחניות, הציע את הדבר הבא: ליזום הצעת חוק, אשר לפיה, ללהטבי"ם תגענה זכויות מטעם הביטוח הלאומי, כהטבה סוציאלית על מה שמכונה בפוסט "מצבם". חשוב להדגיש, שהפוסט המדובר (שכבר הוסר, כנראה בלחץ "הקהילה") לא בא לפגוע חס ושלום במישהו ובטח שלא בקהילה והוא כולו היה כתוב בחיוביות. מה עוד, שהמדובר בקבוצה ענקית של חילונים עם עשרות אלפי חברים בה. זאת אומרת, שבניגוד למה שהתקשורת מנסה לצייר לנו ולעצב את דעתנו ש"החילונים תומכים" וש"הדתיים מתנגדים", הנה ניתן לראות שהעניין אינו נכון. שכן, פוסט זה הוא רק אחד מני רבים, בדומה למאזינים שונים, המתקשרים יום יום לרדיו להביע את דעתם וכדומה, והמציגים תמונה הפוכה. ובתמונה זו, רבים גם עד מאוד כל אותם חילונים שאינם תומכים במצעד הגאווה ורואים בו התרסה. ועם כל זאת, עדיין ניתן לראות בפוסט המדובר דרך כלשהי, שתוביל אולי להרגעת המצב שכן, יש בזה משהו. וה"משהו" הזה, הוא שדורש את הבירור שלנו, כפרטים, כחברה, ובכלל כבני אדם, השואפים להגיע לסדר ואיזון בסביבתם.

"נורמל", הוא לא קו דק אלא עבה עד מאוד ובו מתכנסים רבים הנחשבים לעיקר החברה הקשורה לאותו קו גס ועבה. לעומת זאת, כחברה סוציאלית ובטח שכיהודים, אנו מקפידים לדאוג האחד לשני ולוודא שמי שחרג מה"קו העבה" של הנורמל כביכול, לא יקופח. ובהתאם לזאת, נוצרה לה מעין "סקאלה", לפיה אנו כציבור יכולים לגשת אל המחוקק ולדרוש את זכויותינו ממנו, ומה עוד, אנו יכולים להתנגד למצב קיים כלשהו ולדרוש את אי קיפוח זכויותינו, רק בגלל מצבנו. והמצב הזה, אם נולדנו עמו ואם הוא קרה לנו במהלך חיינו, נכנס כאמור אל תוך אותה "סקאלה" שאנו חיים בה כחברה והיא מכילה כינויים שונים ומגוונים לאלו שנזקקים לתשומת לבה של המדינה והחברה. ובמדד הזה, כפי שאנו יודעים, יש מושגים שונים כגון נכות, מום, מחלה, הפרעה, סטיה וכדומה, המצביעים על "סוג" הבעיה שלנו, לתפקד על פי הנורמל. כך שלפי זאת, נהיה זכאים עד כמה שאפשר כן להשתלב בחברה ולא להרגיש שאין לנו בתוכה מקום אלא להפך. על אף היותם של חלק מאיתנו קשורים לסקאלה המדוברת, צריך לעשות ככל שניתן, בכדי שאיש לא יקופח. ואכן, במידה שבה הלהטבי"ם מרגישים מקופחים, כך עליהם לדרוש את זכויותיהם מן המחוקק ומהביטוח הלאומי. לעומת זאת כציבור של אנשים, עדיין יש לנו לאן לשאוף ולהתקדם, זה בטוח. ועם זאת, גם אסור לנו להתבלבל. אסור לנו לטעות לאורך זמן ולחשוב שאנו "לא נורמלים" ושהחריג, נורמלי. זה, כבר השלב שבו הופכת הגאווה להתרסה. ושם, צריך אכן לעשות סדר.

והסדר שלנו כחברה מתחיל כך: אסור לקפח את מי שחלש יותר. אל לנו להתעלם ממי ששונה או שמתקשה להיות "כמו כולם" ולהשתלב. ומתוך זאת, ככלל, אנו מסייעים או לפחות מחוייבים להתפתח בדעתנו ולסייע לסובבים אותנו להיות "שווים" לכלל לא פעם ובכל מני צורות. אם בצורת חקיקה ממשלתית ולא פעם אם בשינוי הגישה הכללית כחברָה. עניין זה בא לידי ביטוי למשל בהתקנת כבש המנגיש בעלי כסאות גלגלים למקומות שונים, ביצירת אפליה מתקנת המחייבת העסקת ציבורים מוחלשים, בהשוואת דמי הביטוח הלאומי של נכים לשכר המינימום ועוד ועוד חוקים רבים ותקנות מגוונות שמטרתן טובה. אמנם לא פעם נוצר קיפוח מתמשך עד שמצב כזה או אחר אכן מסתדר והופך לישים שריר וקיים אך עדיין, עלינו לזכור שהמדובר בסדר גודל של מדינה ולא בשכונה. ובמסגרת זו, של התייחסות לתופעת הלהטבי"ם, אין ספק שהמדובר בחלק מהסקאלה המתוארת כסטיה מן הנורמל ואין בכך כל רע. זה פשוט "המצב". ועם זאת, כיוון שהסטיה מפריעה ללוקה בה לקיים חיים נורמלים בהם הוא מביא ילדים עם בני המין השני וכו, אזי יש להתייחס לנושא זה ולבדוק כיצד לפותרו. כשכמובן ענייני "אבא ואבא" או "אמא ואמא" הם אינם בגדר הנורמה והנורמליות, ואין לקבל זאת בשום צורה. ועם זאת, כדאי לבדוק פתרונות נוספים לכך בכדי שלא להתפטר מן הבעיה בדרך שבה היא כלל בעצם לא טופלה. היינו, להעלות את הדברים לסדר היום, להפוך לחברה שכולה גאה, גם בזכות קבלת ה"שונה" שבה ובכל זאת, לא להפוך כל דבר ל"מכת מדינה", כי רחוקים הדברים מחשיבות אלו שכן צריכים לעסוק בהם, התקשורת וגם אנחנו, כאנשים פרטיים בארץ ובעולם. 

לסיכום: יש דרך להפוך את ההתרסה לגאווה חברתית ולייצר מן הגאוותנות הקלוקלת, גאווה אמתית. כזו, שבה נקבל את האחר, את השונה, נדאג במידת הצורך גם לפצותו במסגרת הביטוח הלאומי והחוקים השונים, ועם כל זאת, עדיין נדע לאן פנינו מועדות. והן לא מועדות למקום טוב אם נתמוך בפריצות סתמית, בגחמות, בריבים ובסכסוכים. לעומת זאת, עם קצת קשב, רצון טוב להגיע לפתרון ולשמור על אחדות בחברה, יכול המצב להיות לגמרי אחרת. "המצב", יכול להגיע לפסיו הנורמלים הן מבחינת השיח התקשורתי הכה מרובה ומיותר לגביו והן מבחינת הסדר הטוב של כולם. שהרי, כל מי שרוצה "לצעוד" ביום מסויים בכדי להודיע על כך שהוא שמח להיות בחברה שבה הוא לא מקופח, הוא מבורך. מנגד, מי שבא להכריח את האחרים להיות כמותו ובכך לקבלו, הוא לא יהיה מקובל במחוזותינו. וכמו כן, מי שרוצה לצעוד בכדי להודיע שהוא לא מתבייש עוד, יכול לעשות זאת כמו כולם בלבוש מלא ומבלי להפריע לכל הציבור בכך שכן, אל למי שגאה ויצא מבושתו, להתריס ולטעון להומופוביותו של מי שתופס את המציאות קצת אחרת. זה, לא יקדם אותנו לשומקום בדיון, כל עוד הגאה כל העת נלחם עם נשק ה"הומופוביה" השחוק והמוכר. כלומר, יש לראות את התופעה המתוארת כחלק מהסקאלה, שכנראה בעת נאורה ופתוחה זו, סוף סוף עלתה לדיון הציבורי והיא דורשת "את שלה", והדרישה הזו, יכולה להתממש והיא יכולה להתקיים כל עוד "נשב" יחד ונמצא פתרונות, המאפשרים לנו לחיות אחד עם השני, בשיתוף בריא, גאה ונכון, עם כולם. 

עודכן לאחרונה ב שישי, 22 יולי 2016 12:26

3 תגובות

  • קישור לתגובה amos שבת, 23 יולי 2016 20:14 פורסם ע"י amos

    כל מה שקורה שם זו לא גאווה אלא גאוותנות. והחילונים שהולכים לזה פשוט מנצלים הזדמנות להיות חלק ממשהו שמאפשר להם פריצות ורק מכאן באה כל התמיכה (המעטה) מצד החילונים. ואני כותב זאת כחילוני. ברור לי שהחילונים שמגיעים לשם זה כדי לפלרטט וחבל שהפכנו לחברה כזו פרוצה שמתבלבלת באמת בין מושגים כמו נאורות לעומת זולות, בין פתיחות להפקרות

  • קישור לתגובה בני אודי (ברוך) שישי, 22 יולי 2016 13:00 פורסם ע"י בני אודי (ברוך)

    קצת על נושא הקשור בביטוי "קלקול רוחני", כשקודם כל צריך להבין - יש בעיה, והיא שכשאדם מהקהילה שומע את זה, שזהו קלקול רוחני, הוא מזדעזע מהאמירה ולא מבין בכלל מזה אומר. עם זאת, יש להבין שכולנו מקולקלים רוחנית ואין מי שחומק מהקלקול. אדם נולד מקולקל הרי וכל אחד בעצם מקבל את החלק שלו בקלקול שעליו לתקן, בעולם. זה חלק מההתכללות שלנו אחד בשני כעם, לטוב ולרע. ובכל זאת, כדי להבין את הדברים לעומק, צריך להכיר במעט את המערכת הרוחנית ואת הכלים השונים שבה שהם זכרים (משפיע) ונקבות (מקבלת). כך שבימינו, יש עירוב גדול בין הכלים האלו של משיכת כלי הנקבה (רצון לקבל הנאה שהוא חומר הבריאה) את הכוח המשפיע אליה, שהוא זכר. וזאת במקום שהוא ירד אליה (ואז הוא נקרא חתן, מלשון נוחת) ולא שהיא תמשוך אותו (קלקולי שליטה). והתגלות של מצב זה של חוסר איזון בשליטה, בעירוב בין הכלים, הוא עניינו של הקלקול הרוחני בעצם והוא כאמור, קשור הן לפרט והן לכלל כחברה. שהרי, כחברה ואף עמוק מכך, בטבע עצמו, מוגדרת המציאות כדבר מה שתמיד פועל לפי חוקים וכללים שבמסגרתם לא יצא דבר אל הפועל, אלא אם כן יש סיבה. היינו, שתהליך לא יצא לפועל ולא יקבל אנרגיה, אם אין בסופו תוצר, שהוא כביכול כ"השפעה" מחוץ לתהליך. דבר זה בא לידי ביטוי גם במולקולות המתחברות ויוצרות חומר חדש שהוא שלם מעל חלקיו וכמובן בזיווג שבין זכר ונקבה המוליד מתוכו בן. עם זאת, בין בני אותו מין אין השפעה אמיתית אלא זה נותר בתוך התהליך. כלומר, זה לא טבעי אלא הפוך מהטבע. מהתיקון. כאשר תיקון הוא יציאה מאגואיזם ומאהבה עצמית, אל אלטרואיזם ואהבת הזולת (השפעה מחוצה לאדם). ואין דבר שיותר מצביע על קלקול מאשר אנשים שיש להם בעצם נטיה כבר בזהות המינית, "לעשות רק לעצמם". היינו, שמההנאה שלהם לא יוצא דבר כגון ילד, אלא היא אגואיזם מוחלט, שנשאר להפרות את עצמו ואת הנאתו. והם לא אשמים. כבר כתוב שהאיסור הוא לא על הומואים אלא על משכב זכר, שבו "סטרייט" רוצה להתנסות. זה מורכב ועמוק אבל צריך להבין את המקור ואת התיקון לדבר...

  • קישור לתגובה מיכל שישי, 22 יולי 2016 12:35 פורסם ע"י מיכל

    רעיון מעולה! קראתי את הפוסט הזה גם ושמעתי על שהורידו אותו וחבל. זה באמת יכול לקדם את כל העניין לנקודה נכונה ואני מכירה אישית חברים מהקהילה שיסכימו עם זה שיש להם סטיה מהנורמה החברתית ולכן, הם מתקשים. זו בדיוק הדרך להסתכל על זה! נקודתית. ומשם כמו שכתבתם לפתור את העניין. ההצעה שלי דרך אגב בקשר לכל נושא האבא/אבא אמא/אמא, היא שבאמת לאסור זאת, אבל אני לא מבינה מה הבעיה שהומו, יכיר לסבית ויביאו או בדרך הטבע או בהפריה ילד? שהרי המצב שלהם מחייב אותם לחיות עם בן זוג שהוא אינו ההורה של הילד הביולוגי אבל, צריך להיות נאורים. הם טוענים לנאורות. אז שלא ישנו את הטבע ויתבלבלו, זו לא נאורות ללכת עם ראש בקיר. אבל מנגד, לקיים תא משפחתי שהוא מעט שונה (אבא הומו אמא לסבית) שבו לפחות הילד מבין את המצב, זה כבר נורמלי ולא יותר מידי שונה עד כדי ניגוד לטבע. זה כמו ילד שאין לו למשל בעיית התפתחות בגובה שהוא בן של הורים גמדים (יש דבר כזה). כלומר, שהוא לא כמו הוריו גנטית אלא "נורמלי". הוא לא ילך כפוף וכדומה. בקיצור תומכת

השאר תגובה