שישי, 05 יוני 2015 16:10

הספר "אריק פוסטר" - 4 וחצי פרקים מלאים לקריאה

 

אתם מוזמנים לקרוא כמה פרקים מהספר "אריק פוסטר", המוכר גם כהספר המושלם לשירותים. ספר, אשר עוסק בענייני רוחניות במאה ה21, על רקע חייו של בחור צעיר, קיבוצניק, אשר נחשף לידע רוחני באופן אקראי ושוזר את הכל, לרומן עם מישהי בשם לני. כנסו וקראו את כל ההתחלה כולה - בלעדית, באתר משמעות החיים:

 

 

לרכישה: מנדלה מוכר ספרים

 

 

אריק פוסטר

 

חלק 1

 

1

 

קוראים לי אריק. אריק פוסטר.

והסיפור שלי מתחיל בלילה אחד שבו השתנו חיי, בשעה 3 אחר חצות, כשנסעתי חזרה לביתי בכביש ז'בוטינסקי הארור והארוך, שמחבר את פתח תיקווה, בני ברק ורמת גן. זהו אחד הכבישים העמוסים ביותר במדינה, החל משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות ואני נאלץ לנסוע בו די הרבה, לעבודה וחזרה ובכלל.

הכביש הזה, שלא מעט פעמים לוקח יותר משעה לעבור בו מרחק של עשרה קילומטרים עלובים, מקנה לאדם מיומנויות של נהיגה, תמרונים ובעיקר קללות, שאחריהם מידת החיבה שנותרת בך כלפי אנשים שואפת לאפס ומטה.

אבל, על כל פנים, אם לא הייתי תושב קבע של הכביש הזה, לא היה קורה לי הדבר המופלא והקסום ביותר שקרה לי בחיי, באותו לילה, בשעה 3 בערך, כשעצרתי באחד הרמזורים. בזמן הזה, שבו אני ממתין שהאדום יתחלף לירוק, אני כדרכי תמיד מתחיל לסרוק את תחנות הרדיו, מחפש כל מיני שידורים מעניינים, כאלו שאפשר לשמוע בטווח של מקסימום קילומטר. אני אוהב להתעכב לרגע על איזו מוזיקה ערבית כבדה כזו, או סתם לשמוע איזו תחנה נידחת שבמקרה משדרת איזה שיר טוב. לפעמים גם קורה שאני נופל על תחנה פיראטית, דתית כזו, שמשדרת משהו בסגנון: "יש לכם הזדמנות לתרום ח"י שקלים ומעלה עד סוף השיר... והנה שמואל כבר תרם ח"י כפול ח"י דולרים, תזכה למצוות שמואל הלוואי שתצליח בעבודה בפרנסה, בזיווג, בבריאות ושכל מעשה ידיך יבורכו מן השמיים, אמן ואמן...".

האמת? הורגות אותי התחנות האלה והאנשים שמצלצלים אליהן ועורכים שם תחרות מי תורם יותר. כאילו, לא שיש לי משהו נגד דת, או אלוהים, חס ושלום, אבל ה"מסחרה" הזו תמיד דחתה אותי ולא הבנתי איך מישהו קונה את זה בכלל?! כאילו, אנחנו חיים במאה ה21  ולכל כך הרבה אנשים עדיין יש גישה פרימיטיבית לחיים ולכל הקטע הזה של מזל טוב, ממש כפי שחיו בימיי הביניים.

אנשים אשכרה תורמים כספים כדי לזכות בחיים טובים יותר, עוטים חוטים אדומים, חופפים בשמפו קדוש, שעשוי ממים קדושים, משתטחים על קברים ועושים פעולות כל כך לא הגיוניות, שזה הזוי.

מה שאני רוצה להגיד זה, שבעידן כל כך מדעי וחומרני, עדיין אנשים, ברוב ייאושם, פונים אל מחוזותיהם המטופשים של המיסטיקה וה"אנרגיות", בחיפוש אחר פיתרון למחלה, פרנסה, זוגיות ושאר שטויות. באמת, אנשים עושים מעשים ופעולות שהיו מוציאים עליהם להורג בזמן האינקוויזיציה על חשד למעשה כישוף, אי שם באחת המאות. לא זוכר איזו.

אבל כמה שזה דוחה, אני אוהב לשמוע את התחנות האלו, של המתרימים בשם האלוהים. הן מצחיקות אותי. תמיד כשאני סורק את התחנות ונופל על אחת כזו, אני ממשיך להאזין לה עד שנגמר טווח הקליטה. גם תמיד יש שם איזשהו שדרן שכל הזמן מתגלגל מצחוק בטירוף ואומר "ישתבח שמו ישתבח שמו, החיים יפים, הציפורים מצייצות... ישתבח שמו... הודית היום לה'??... ישתבח שמו... חה חה חה".

החיים יפים? הציפורים מצייצות?? נראה אותך נוסע ב 8 בבוקר בכביש ז'בוטינסקי לעבודה!

אני בטוח שאפחד לא רואה שם שום ציפורים שמצייצות. בז'בוטינסקי, אין ציפורים מצייצות. יש שם רק נהגים שמקללים, מחטטים באף עד שהאצבע כמעט ומגיעה להם למוח, מעשנים סיגריות בשרשרת מרוב עצבים ואז, שוב מקללים. מעבר לכך, אחד הדברים שתמיד אפשר לראות בז'בוטינסקי בשעה 8 בבוקר, זה נהג שנתקע לו הרכב. הוא מבחינתו, משאיר אותו תקוע באמצע הכביש, תוך כדי כך שהוא גורם לפקק עד באר שבע. אם תשאלו אותו, הוא זה שבכלל מסכן והעובדה שהוא תוקע את כל שאר העולם בפקקים של קילומטרים, היא בכלל עשיית צדק במצבו. ברור שמצידו שכולם עכשיו ימותו בזמן שהוא מחכה לחילוץ.

אני לא רוצה להישמע שלילי, למרות שאני כן כזה לפי מה שמרבית המכרים שלי אומרים. אבל האמת היא, שהייתי כזה רק עד אותו לילה בשעה 3, כשנעצרתי ברמזור וסרקתי את הרדיו בחיפוש אחר תחנה מעניינת. וזה לא שמאז הפסקתי להיות שלילי או משהו כזה, אלא פשוט, הבנתי שצדקתי. שיש סיבה להיות שלילי. כי החיים הם מן כזה דבר, שגם אם יעברו עליך שנתיים שלמות בסבבה, פתאום יום אחד, יעיר אותך כאב שיניים באמצע הלילה ויהלום לך בראש. כאב, שיגרום לך באותו רגע לשנוא את הכל ולוותר, אם היה אפשר, על כל הכיף שהיה לך עד אותו רגע, בתמורה לכך שיפסיק הכאב. לא ככה?!

אני, מזמן הפסקתי להאמין בכיף. כאילו, תמיד איך שאני מתחיל ליהנות, אז ישר אני מתחיל לסבול מהשאלה, כמה זמן נשאר עד שהכל יסתיים. וכשזה מסתיים, נראה כאילו שמעולם זה לא קרה. ומה שכן נשאר, הופך מאוד מהר לנוסטלגיה ואתה מוצא את עצמך מיואש מהכל כבר בגיל צעיר. אתה מוצא את עצמך מבלה עם חברים ואתם מעלים זיכרונות כמו איזה חבורת זקנות בפארק ונזכרים בחוויות מהעבר ומרגישים כמה טוב היה פעם ואתם כולה, גג 32.

בתכלס, לדעתי, הכיף נגמר בגיל 25 בערך, אבל לרוב האנשים לוקח עד גיל 45 לקלוט את זה ואז, כל הכיף הוא כבר לא ממה שבאמת גורם לך טוב ותענוג, אלא מכך שאתה נאחז בכוח, ממש באצבעות, בדברים שעשו לך את זה פעם. ואם זה עשה לך את זה פעם אז למה לא שוב? ואז ואתה פשוט ממשיך לעשות אותם ומשכנע את עצמך, שאתה עדיין נהנה.

 

2

 

אני יודע שאני נשמע נורא פסימי ומדכא, אבל אני לא מסוגל לשקר את עצמי. והאמת, שאני לא מוצא כבר טעם בחיים כמו שהם נראים. כאילו, ברור שיש מידי פעם הנאות קטנות מהדברים השטותיים שבחיים, מהדברים הקטנים, אבל אני מרגיש שלא בשביל זה באתי לחיות 70 שנה, פחות או יותר.

גם הטיפוסים שאני הכי שונא, הם אלו שאומרים ששווה לחיות אפילו עד 120, בשביל הדברים הקטנים. אנשים כאלה משקרים לעצמם, רק כדי לא לעמוד מול האמת ולהגיד שהחיים, הם תקופה קשה! זה בלתי נסבל בעיניי, לשקר לעצמך. מילא לאחרים, אבל בשביל מה לך לשקר לעצמך? מה זה נותן?

האמת שזה הרבה מעבר לדברים הרגילים. זאת אומרת, הדבר שהכי מטריד אותי הוא, שאני יודע שגם אם היה לי את כל הכסף שאפשר, נשים בכל צבע, בתים במלא מקומות, מנוי לחדר כושר שברור שלא הייתי הולך אליו אף פעם ומכונית עם פטנט עוקף ז'בוטינסקי, תמיד הייתה מנקרת לי המחשבה הזו. התהיה המציקה של "בשביל מה לי לחיות את כל החיים האלו"? כדי לעשן סיגריות? בשביל לאכול סביח, לחזור מהעבודה ולצפות בטלויזיה בחדשות מדי ערב? כדי לפרוש לפנסיה, לריב 30 שנה עם איזו אישה שטוענת שהיא אשתי ואז למות? מה זה נותן?!

וזו בדיוק המחשבה שעברה לי בראש באותו לילה, כשנעצרתי ברמזור. כשנסעתי בכביש הארוך בחיי, בוחן אותו, כמה הוא שקט כרגע, נעים, פתוח לגמרי. הבטתי  סביבי וייחלתי שמחר בבוקר, כמו שקורה פעם באף פעם, הדרך תזרום משום מה. זה קורה לפעמים, בלי שאתה יודע מדוע ומה הסוד שאתה צריך לגלות כדי שזה יקרה יותר. לנסוע בדרכים צדדיות? לצאת מוקדם יותר?

וככה, תוך כדי המחשבה הזו, לחצתי על סורק התחנות שנעצר לפתע על 95.3 ושמעתי קול בוקע מהרדיו. זה היה מעין קול עמוק, מעט צרוד אך מלא כוח, שאמר:

"אני לא יודע אם מישהו שומע אותי כרגע, אבל... אם כן, אז אני מדבר אליך, אליכם... לאלו שרוצים לדעת, מה אנחנו עושים פה, על הכדור הזה, כדור הארץ... אני לא יודע אם מישהו שומע אותי, אבל אם כן, אז אני מדבר אליכם, לאלו שרוצים לדעת מה... מה הטעם לחיים...".

ואז הנהג שמאחורי, שכנראה כבר המתין זמן מה שאסע כי הרמזור התחלף לירוק, הקפיץ אותי בצפצוץ חד. באופן אוטומטי לחצתי על הדוושה ונתתי גז, כשכולי מופתע ממה שקרה לי כרגע. זה היה מוזר ומסקרן בעיקר בגלל צירוף המקרים המדהים, שמה שההוא אמר ברדיו, היה בדיוק מה שחשבתי באותו רגע. קטע פשוט מוזר. איך שהתחלתי לנסוע השידור החל להתעמעם ולהיקטע ומה שעוד הספקתי לשמוע היה:

"אני משדר אליכם, לא רחוק מפה, בדרך ז'בוטינסקי... ואני מקווה שמישהו שומע אותי... כדי להעביר את ה... את המסר של..." וזהו.

כאן  זה הפסיק. מצאתי את עצמי מתקרב לרמזור האדום הבא, כולי מוטרד וסקרן להמשיך ולשמוע מה זה היה. השעה הייתה די מאוחרת והייתי צריך לקום למחרת מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים, אבל משהו בתוכי לא נתן לי מנוחה ומייד פירססתי בחזרה לאזור שממנו הייתה קליטה. אמרתי לעצמי שעוד דקה או שתיים הן לא מה שישנה. לאחר נסיעה של איזה מאה מטרים, התחלתי שוב לשמוע את הקול העמוק הזה בוקע מהרדיו. קול, שכאילו הגיע מעולם אחר. קול, שכאילו דיבר אלי אישית. האטתי.

"...מספיק לי שאדם אחד ישמע את דבריי... " אמר הקול שנשמע עתה בבירור "כי אדם אחד, הוא כמו שכתוב, עולם ומלואו".

המשכתי לנסוע באיטיות עד ששמעתי הכי ברור שניתן, אותתי ימינה כדי לעצור ליד החניון הגדול שבצד הדרך, הדלקתי סיגריה והגברתי את הווליום במכשיר הרדיו.

"אני משדר מהבית שלי, עם ציוד של מה שנקרא, חובב רדיו... כי... מפני שלא מצאתי דרך אחרת, להעביר את המסר שאותו אני רוצה להעביר". הקשבתי. "... אני לא אדם צעיר ואני מאוד מקווה ש... שמישהו מאזין לי כרגע... מישהו ששאל את עצמו פעם, בשביל מה... בשביל מה אנו חיים...?".

הבטתי מהופנט על מכשיר הרדיו ומשכתי שאיפה ארוכה מהסיגריה.

"בני האדם" המשיך הקול בדיבור איטי כזה "... בני האדם חיים... חיים את חייהם בלי לדעת לשם מה...  בשביל מה הם עובדים, מבלים, צופים בטלויזיה, עושים כל מיני פעולות... וכל הזמן בורחים מהשאלה הכי מציקה... משאלת המשמעות... כי, הם לא יודעים איך להתמודד איתה ומעדיפים להימנע ממנה... מלחשוב עליה... מלנסות ולענות על השאלה, שכמו שכתוב, שהיא זעומה... אבל... נשאלת על ידי כל אדם... השאלה של... של מה הטעם בחיים?"

הסקרנות הרגה אותי באותו רגע. מי זה האיש הזה, על מה הוא מדבר? למה הוא עושה את זה בכלל ואיך יכול להיות שהוא אומר וחושב את אותם הדברים שאני חשבתי, בדיוק לפני דקה וכמעט בדיוק באותן המילים?

השענתי את הכסא מעט לאחור, תוך כדי שאני מרגיש שמשהו בתוכי כמו נמס. לא יודע למה, אבל הרגשתי שאני לא יכול להמשיך ולנסוע עד שאשמע את מה שיש לו לומר, בקול העמוק הזה ובדיבור האיטי, שחדר אלי פנימה, כמו קסם.

"בעוד כמה חודשים אני... אני אולי הולך מפה לכמה זמן... ועד אז, אני אשדר בכל לילה בשעה 3 בדיוק... כן? במשך כשעה בערך, כל יום... את הכללים... את העקרונות, שמובילים את האדם, מן השאלה של מטרת חייו, עד ההבנה, כיצד להשיג את המטרה... את היעד הזה, שבשבילו... בשבילו אדם חי".

הוא עצר את דיבורו לרגע ונאנח קלות, כמו שאנשים מבוגרים נאנחים לפעמים בזמן שהם מדברים. הבטתי בשעון, השעה הייתה כמעט 3 וחצי ובפנים הרגשתי וידעתי, שגם אם אקום מחר עייף, אני חייב לשמוע את ההמשך. הרגשתי שכאילו כוח מיוחד פועל עלי ומרתק אותי לכיסא. הייתי מאוד מרוכז, כמו שהרבה זמן לא הייתי.

אחד הדברים שמאוד משכו אותי בקולו, היה שהוא כאילו מדבר בהילוך איטי, בקול בס ועמוק כזה, עם הפסקות ארוכות כאלו בין כל  4-5 מילים.

"הדבר היחיד שמפעיל אותנו, את מעשינו, את חיינו ואת העולם כולו... גם בדרגות הדומם הצומח והחי... הוא אך ורק הרצון... הרצון לקבל הנאה מול הבריחה מהסבל... והרצון הזה הוא... הוא כל החומר, הוא כל מה שיש... רצון לקבל הנאה לעצמנו ו... ואדם, לא ישנה את תנוחתו הנוכחית... לתנוחה לאחרת, אלא אם כן הוא ידע ש... שהוא יקבל תענוג והנאה בתנוחה האחרת... אפילו אדם שככה צם, סגפן... שמענה את עצמו... עושה זאת אך ורק בכדי... בכדי לקבל הנאה בסוף פעולתו... אם לא היה כך, הוא לא היה מסוגל לעשות את מה שהוא עושה".  

הדרך הזו, שבה הוא תיאר את הדברים, זה היה כל כך מדויק שממש התרגשתי. הרגשתי מוזר. הוא המשיך בדיבורו האיטי: "העיקרון היחיד הזה, של הרצון לקבל הנאה... שמפעיל אותנו ואת הכל... שמתפתח אצל כל אדם בקצב משלו ובאנושות כולה בקצב משלה, הוא... הוא כמו "כלי", כמו ספל, כמו קערה... וכאשר הרצון שלנו, הכלי הזה... כאשר חסרה בו הנאה והוא לא מתמלא - ונשאר ריק... אז אנחנו סובלים... אנחנו חייבים למלא אותו! את הרצון, את הכלי...את החיסרון. כל דבר שאנו עושים הוא רק כדי לקבל... לקבל הנאה לעצמנו!"

המשכתי להקשיב

"... אבל... הבעיה היא... שעל הכלי הזה פועל חוק, שכמו שכתוב, שהתענוג, שנכנס לתוכנו הוא... הוא מנטרל... מכבה את הרצון וגם את ההנאה... זאת אומרת, בכל פעם שאנחנו ממלאים את הכלי... ממלאים את הרצון שיש לנו להרגשה טובה... אז... אז די מהר אנו כבר לא מרגישים, לא את הרצון... ולא את ההנאה... הם נוטרלו... כן? ואז אנחנו מתחילים לרדוף אחרי תענוג חדש... אחרי רצון חדש... שאנחנו רוצים עכשיו למלא אותו."

הרג אותי כל מה  שהוא אמר. לא הבנתי מאיפה הוא הביא את הקטע הזה של "כמו שכתוב". איפה זה כתוב ומאיפה הוא יודע את זה. לא הבנתי מי זה האיש הזה ומה העניין שלו.

"זה דומה לאדם, שהיה כל היום בעבודה... והתבשל בו הרצון לאכול במשך יום שלם... וכשהוא מגיע הביתה רעב מאוד, אז עם כל ביס... לאט לאט, לא מרגיש יותר... לא את הרעב ולא את התענוג שהיה לו... שקיבל מהאוכל... ככה, לאט לאט זה קורה, שעם כל טעימה, נגמר הרצון... וההנאה... ואז האדם רוצה קינוח ולעשן סיגריה אולי... אחר כך הולך לראות טלויזיה... וכשהכלי, הרצון... החיסרון לראות משהו בטלויזיה מתמלא, אז הולך לקרוא ספר... וממשיך, כל החיים, אנחנו בבעיה! כי לא מרגישים תענוג נצחי...  שנשאר שם לתמיד, לכל הזמן! ובתוכנו... אנחנו מבינים, שאם משהו הוא זמני... ולא נשאר לתמיד אז... אז הוא כמו שקר, כי... כי לא נשאר שם לתמיד... זמני... ואז, מתעוררת באדם השאלה על המשמעות... בשביל מה אני חי? מהי האמת בחיים האלה? איפה יש משהו נצחי? משהו שאף פעם לא נגמר ונשאר שם לתמיד? איפה יש דבר מה שמפסיק את הסבל...?

אדם פתאום, לאט... הוא מבין שאין טעם לרדוף אחרי תענוגים קטנים... בשביל לשחק במרוץ של שקר, של לימודים... עבודה... של שטויות... של לבלות קצת, ליהנות קצת...כן?! לאכול, לישון...?

אם אדם יש לו מזל, אז אחרי כמה שנות חיים... שככה מתייאש כבר... שמתחיל להרגיש את זה ש... שאין לו כבר טעם, שרע לו... אז מתעורר בו, מתוך שסבל, מתעורר בו מעין... כלי חדש... רצון חדש, של לצאת מהרע לתמיד ולהבין בשביל מה... בשביל מה הכל? וזה ... אדם צריך להבין, זה כמו הרצונות הקודמים, אותו דבר... גם הרצון הזה, רוצה להתמלא בתענוג, אבל הפעם... רוצה... מחפש תענוג ממשהו אחר... ממשמעות... ואדם כזה נקרא שהתעוררה  בו הנקודה... הנקודה שבלב... כלי חדש, רצון, להתמלא בהנאה נצחית, ממשמעות... מילוי מהבנה את השאלה שתופסת אותנו כמו שכתוב, בלי משים, השאלה של מה הטעם לחיים...?".

לפתע הייתה שתיקה קלה לכמה שניות. היה נשמע כאילו הוא לוגם כוס תה כנראה או משהו כזה והוא המשיך "לב של אדם... זה הרצון שלו, כל הרצונות שלו... שרוצים מילוי, כן?... ואדם, הולך אחרי הלב... אחרי רצונותיו... עד שמתעורר בו הרצון הקטן, הנקודה שבלב... שהיא גם רצון, אבל... הרצון הקטן הזה, בתוך כל הלב... הגדול... הוא רצון ששואל על פשר הקיום... על טיב המילוי, הוא שואל בשביל מה, למה?... מה ייתן לי למלא עצמי בעוד טיול לחו"ל... במין... בשינה, בסרט טוב אולי... ו... מרגע שזה קורה לאדם, שזה חזק בו... שככה, כבר התבשל... אדם כבר לא ימצא מנוחה בחיים, כמו שהם... בתוך החומר... בתוך הרצון לקבל הנאה לעצמו".

הייתי מהופנט מהקול שלו, מהניסוח, מההרגשה שהוא השרה עלי.

"... כשאדם מרגיש שככה, שקצת נמאס לו מהכל... הוא... הוא יהיה חייב לצאת מהמימד של החומר... למימד אחר... חדש... שמעל להרגשת העולם הזה בלבד... לצאת מעולם של הנאות גשמיות, גופניות, קטנות, לעולם אחר... ואני... אני יכול ללמד אותו איך... איך לעשות את זה... לצאת ממימד החומר... אם רק מרגיש שככה אולי יש שם משהו... ורוצה".

שוב הייתה שתיקה ארוכה שאחריה הוא היה נשמע בין לוחש למדבר "אני לא יודע מי שומע אותי עכשיו אבל... אני מרגיש שיש שם מישהו..." הבטתי קפוא במכשיר הרדיו. "אם אתה מרגיש ככה, ורוצה לדעת מה עושים עם הכאב... עם השאלה הזו... אם באמת נמאס לך מכל המיסטיקה, מכל ההבטחות והשטויות שיש היום בעולם... מכל מיני נצלנים וכתות... מכל הניו אייג', והקריאה בקפה ובספר הזה וההוא... אם יש לך קצת אמונה שיש... יש משהו אחר... אמיתי... תגיע מחר... אני אהיה פה בשעה 3... אני מרגיש קצת עייף עכשיו... נתראה מחר...".

בבת אחת הפסיק השידור.

השעה הייתה רבע לארבע והרגשתי ערני מאוד למרות שהייתי די סחוט לפני כל הסיפור. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והייתי קצת בשוק. הרגשתי שאם הוא היה ממשיך לשדר הייתי ממשיך לשבת שם ולהקשיב לו, לקול שלו, מדבר עוד במשך שעות, אפילו שכבר מאוד מאוחר ואני חייב לקום מוקדם לעבודה.

הכל היה חשוך סביבי בתוך החניון הזה, שבשעות היום מפוצץ במכוניות ועתה היה ריק לחלוטין. רציתי לספר למישהו את מה שקרה לי, אבל כבר היה מאוחר מאוד . החזרתי שוב את הכסא למצב נהיגה ופתחתי את החלון. בגלל כל העניין לא שמתי לב שעישנתי עם חלונות כמעט סגורים והרכב היה חנוק. התנעתי והתחלתי לנסוע די מהר יחסית, כדי להספיק לתפוס לפחות כמה שעות שינה. כשהגעתי הביתה, לא הפסקתי לחשוב על כל העניין ולא הצלחתי להירדם כי המחשבות רצו לי בראש במהירות וכל רגע שיניתי תנוחה. בקושי הספקתי לישון עד ששמעתי את השעון מצלצל וקמתי מהמיטה מרוסק מעייפות, הכנתי לי כוס נס קפה ויצאתי שוב לעבודה, לכביש ז'בוטינסקי.

 

3

כשחזרתי הביתה לאחר העבודה, בשעה 6 בערב בערך, מייד נשפכתי על הספה ונרדמתי. אפילו לא הספקתי לאכול משהו. כשפקחתי את העיניים השעה הייתה קצת אחרי 12 בלילה וביאס אותי שהלך לי כל היום.

קמתי מחוסל מרעב וישר הרגשתי את הבטן נדבקת לי לגב, אבל אני לא מסוגל לאכול משהו במשך חצי שעה מהרגע שאני קם. כאילו אני חייב  לשתות קודם איזה 2 כוסות קפה עם הסיגריה, כדי להתרענן, לשנות את הטעם שנשאר לי בפה מהשינה.

אחרי הקפה הראשון, נכנסתי להתקלח ואת הקפה השני כבר שתיתי לאחר המקלחת, על הספה מול הטלויזיה. אני כבר כמעט ולא רואה שום דבר בטלויזיה מלבד איזה כמה תוכניות ספציפיות, אבל אני חייב שהיא כל הזמן תהיה דלוקה, הרגל כזה. הדברים היחידים שאני כן רואה, גם הם שידורים חוזרים של מה שאני רואה במשך שנים וחוץ מזה, אני לא מוצא מה לראות. אולי פה ושם יש משהו, אבל בגדול, אין כלום.

האמת, שדי הרבה זמן שאין מה לראות, משהו מעניין, חדש. 700 ערוצים ואין מה לראות. חצי מהתכניות הן על אוכל, עם כל מיני שפים שמבשלים בשדה בין החרציות. זה וכל סגנונות הריאליטי והאקטואליה למיניהן. זה לא יאומן, פשוט הכל מת! אני חושב שמה שמסמל את שנות האלפיים מאז שהם התחילו ועד היום, זה בעיקר ההרגשה החזקה של איך הכל מת, גווע. כאילו אין כלום יותר. לא בטלויזיה, לא בקולנוע, לא במוסיקה, לא בתרבות, בכלום. פשוט אין מה לחדש. חידשו כבר את כל מה שאפשר לחדש מיליון פעם כך שעצם החידוש עצמו, כבר הפך לדבר מיושן. בתכלס, אני גם לא רוצה שיחדשו לי עוד משהו. אל תחדשו לי. לא רוצה לשמוע, לראות, לא מסוגל לסבול כבר שום פרסומת, שום סרט, שום תכנית על אוכל וקינוחים, חסויות, תחרויות בין שמנים, רקדנים, נכים ושאר מוטציות. וגם אפילו מדע. פעם עוד הייתי אוהב תכניות הקשורות למדע, אבל גם הן התחילו לשעמם אותי. הכל חוזר על עצמו מאה אלף פעם בכל מיני וריאציות. ראיתי את כל התכניות על המוח, או על פלאי הלידה וחארטות כאלה. נמאס לי. לא מעניין אותי לדעת מה קורה בגלקסיה טיזינבי ואיך לחיות עד גיל 100 בלי למות מסרטן, או מהוירוסים החדשים שעומדים להשמיד את כל העולם, כי כרתנו את כל היערות ועכשיו אין לוירוסים איפה להיות, אז הם מגיעים אלינו. אפשר לומר, שהפאסה הוא כבר פאסה בעצמו והסיבה שאנשים ממשיכים לראות טלויזיה, היא לא בגלל שיש מה לראות, אלא בגלל שהם מכורים. כמוני. כמו שאני חייב שהיא כל הזמן תהיה דלוקה, שערוץ דוגמניות ישדר ברקע, בזמן שאני בבית. שסתם איזה ערוץ יהיה פתוח. אני חייב.

הכנתי לי פיתה עם חומוס וכמויות של חריף, עם מלפפון חמוץ בצד והתיישבתי מול המחשב לאכול. גם את המחשב אני שונא, אבל אני חייב לשבת מולו מידי פעם, רק כדי לגלוש קצת באיזה אתר ולראות שאין מה לראות. לא יודע למה, אבל תמיד יש לי קטע כזה, שאני חייב לחזור על פעולה כלשהי כדי להיזכר כמה אני שונא אותה ואז להפסיק לעשות אותה, באופן זמני, עד שאעשה אותה שוב. אכלתי את הפיתה במהירות, נכנסתי קצת למייל ולעוד לכמה אתרים משעממים וסגרתי את הצג. אפילו לא היה  בא לי לשמוע מוזיקה. מה כבר אפשר לשמוע?! אני חושב שמעבר לכך שהכל נגמר ושהעולם נגמר, זה שהמוזיקה נגמרה. עשו כבר את הכל. כאילו, רק מי שעוד לא שמע הכל, בעיקר בגלל שהוא צעיר, יוכל למצוא משהו חדש ומרגש לאוזן, לזמן קצר, אבל אני כבר שמעתי הכל. מבחינתי, עשו כבר כל דבר וכבר אי אפשר לעשות שומדבר חדש.  זהו! העולם מת. אמרו את זה בעבר ובאמת, הוא כבר מת כמה פעמים וכאילו קם לרגע לתחייה. כמו זקן, שרוצים להכריז  על מותו ופתאום רואים שהוא לוקח עוד נשימה, נאחז בצפורניים. אבל למרות זאת, נראה לי שהפעם הוא מת סופית, רק שנראה כאילו אף אחד לא שם לזה לב. כאילו אנשים ויתרו על הלוויה וממשיכים לחיות להם, כאילו הכל בסדר. כולם ממשיכים בשלהם, עובדים, לומדים, מתכננים טיול להודו, משלמים חשבונות, מתרגשים מעוד סוג של חומוס חדש שיצא, מהמצב הפוליטי ומתאונות הדרכים. כולם כמו אהבלים, מדברים על שטויות כמו איזו מטפלת בגן שמתאכזרת לילדים או על תינוק שנולד עם 7 אצבעות ביד אחת ואחותו הנרקומנית סיממה אותו כדי שייתן לה לישון. זה נותן להם סיבה לחיות נראה לי, לחכות כל יום לחדשות של למחרת. אשכרה, לא נמאס להם, לחיות ולהיאחז בכוח, לתפוס במשהו. העיקר לא לאבד תיקווה לעוד נשימה, ממש כמו אדם שגוסס. אני חושב שצריך, שהגיע הזמן, לתת לחולה הזה מכה אחת חזקה בראש, כדי ששוב לא נטעה ושנהיה בטוחים שהוא לא עומד לחיות מחדש. שנפסיק להיות בשקר האין סופי הזה, שנמשך ונמשך ונמשך.

הסתכלתי בשעון שבטלויזיה והשעה הייתה כבר קרוב לשתיים בלילה והיה לי מצב רוח די מדכא, אבל כבר התרגלתי לזה. לעצמי. לא הייתי עייף בכלל, אבל כאילו לא היה לי כוח בגוף, להזיז את הרגליים, לקום להשתין, כלום. ככה המשכתי לשבת עוד איזה עשר דקות ולבסוף קמתי והתמתחתי, תוך שחרור של צעקה כזו, חזקה, אל חלל החדר "האאאאאאאאאאאאאא".

הדלקתי עוד סיגריה ונגשתי להדיח את הכלים, עד שיעבור מעט הזמן שנשאר. לא היה לי כוח לחכות ורציתי שכבר יגיע הרגע שבו שאוכל לצאת אל הלילה, לחניון בז'בוטינסקי. כל היום חשבתי על מה שקרה לי אתמול, שמעתי את הקול שלו, מהרדיו, מהדהד לי בתוך הראש, ניתחתי את הדברים שהאיש אמר והייתי נורא סקרן לדעת מי הוא ומה הקטע שלו בדיוק. בצורה שבה הוא דיבר והדברים שהוא אמר היה משהו מרענן, אמיתי, כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר ושהוא לא עוד אחד שמקשקש משפטים של ניו אייג'. אני שונא את כל הקטע של הניו אייג'. אהבתי את כל העניין הזה, שהוא אמר, שהדבר היחיד שמניע את האדם, הוא הרצון לקבל הנאה והבריחה מהסבל. זה היה כל כך נכון ומדויק, כאילו אי אפשר להגיד את זה אחרת. אנחנו באמת חיים בתוך סקאלה כזו, שמה שמניע אותנו, שגורם לנו לזוז, זה הסבל עצמו שדוחף אותנו מאחורה וההנאה שמושכת אותנו קדימה. אני חושב שאנחנו אפילו לא מודעים לזה רוב הפעמים וכמו שהוא אמר, שאפילו כדי לשנות תנוחה, אני צריך למצוא משהו מהנה בתנוחה הבאה, או סבל בתנוחה הנוכחית, אבל, זה קורה בתת מודע לדעתי, רוב הפעמים. חשבתי גם על זה שהוא אמר, שברגע שהתענוג ממלא את הרצון אז מגיעים למצב שבו כבר לא מרגישים כלום. כאילו, ברגע שההנאה נכנסת לתוכנו, אז תיק תק באמת נעלם הרצון לקבל את ההנאה וגם היא עצמה נעלמת. הוא קלע בול אני חושב והסכמתי עם כל מה שהוא אמר.

אני באמת חושב שזו  אחת הסיבות לכך שאנחנו חיים בתוך עולם שכבר אין מה לחדש בו והכל הפך לרדוד, ריקני ומשעמם. הכל נגמר מהר מידי ומיד עוברים לרצון הבא, מפני שלא מרגישים כלום וחייבים לעשות משהו ובגלל זה, זו תקופה כזו, של כל הזבל הזה של שכלולים ורינגטונים וכל מיני מכשירים שמשמיעים לך מוזיקה שאתה יכול להריץ שיר אחרי שיר. כאילו, אנשים לא נשארים יותר לרגע באותו מקום, כי הוא ישר ממצה את עצמו. זה היה כל כך נכון ומדויק! התחלתי להתמלא מצב רוח והתרגשות מזה שהזמן עבר ושעוד מעט אוכל לשמוע את המשך הדברים. לא סיימתי לשטוף את כל ערמת הכלים שהיו בכיור. השארתי את מה שנשאר שם מלוכלך כמו שהוא והלכתי להתלבש. לא רציתי לאחר. הכנתי לי כוס ענקית של קפה כדי שיהיה לי מה לשתות בזמן שאהיה שם. אני שונא שהפה מתייבש לי מסיגריות. סגרתי את האורות, נעלתי אחרי את הדלת ויצאתי החוצה. עדיין לא ירד גשם השנה אבל מרגישים שבקרוב ירד, כי התחיל להיות די קריר בלילות האחרונים וכבר משהו כמו חודש מזג האוויר הזה ממשיך לאיים בגשם, מבלי שיתחלף לחורף קר כמו שנראה שהולך להיות. נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיוון החניון שהיה במרחק של 10 דקות מהבית שלי. שמתי לי בדרך 88 אף אם. יש להם הרבה דברים טובים שם וגם הרבה ג'אז ובלוז ואני מאוד אוהב לשמוע את הסגנון הזה בזמן נסיעה. בעיקר בלילה. כמעט ולא היו אנשים ברחובות וגם הכבישים היו די ריקים. כשהגעתי קרוב לחניון השעה הייתה כמעט  3. הפעם נכנסתי ממש לתוכו, פנימה. הכל סביבי היה חשוך וחניתי בקצה שלו, כי בשתי הפינות האחרות  חנו מכוניות ולא רציתי שמישהו מהם ירעיש  לי במוח או ידליק לי פנסים לפנים, בזמן שאני אקשיב לשידור.

כיביתי את האורות, השענתי את הכסא לאחור למצב חצי שכיבה, כיוונתי את התחנה והדלקתי סיגריה.

היה כמה זמן שקט, כאילו, רק מעין כזה רעש רקע כמו פסססס ואז, לאחר שתי דקות, היה משהו שנשמע כמו נשיפה אל תוך מיקרופון פעמיים שלוש והשידור התחיל:

"... שומעים אותי...? אחת, אחת...טסט"

חייכתי. כל הסיטואציה נראתה לי די הזויה, אבל משהו כאילו משך אותי הנה שוב. לא יכלתי שלא לבוא.

"אההה...." הוא נאנח. היה נשמע כאילו הוא לוגם שם משהו, כנראה תה או משהו כזה. מבוגרים תמיד שותים תה.

"אני אנסה להיות ברור, ככל האפשר... אני מקווה ש... ששומעים אותי היטב..." היה טוב לשמוע את הקול הכבד הזה שלו. היו לו בסים מרגיעים כאלו והצורה הזו שבה הוא דיבר, כמו בסלואו מואושן, עם הפסקות ארוכות בין כל כמה מילים, הכניסה אותי לאוירה מסויימת שקשה לי להסביר. לגמתי שלוק ארוך מהתרמוס שלי והמתנתי.

"אני רוצה שתדעו... שתדע... שכל מה שאני מדבר עליו... אלו לא השערות, זה לא מיסטיקה או כל מיני...

אלא אלו חוקים... מוחלטים... שפועלים על הכל... חוקים שלא משתנים... חוקים של מציאות, שפועלים על כל דבר".

הרגשתי כמו בסרט. בהרפתקה.

"חוק, הוא כוח, הוא עקרון... שלא מפסיק אף פעם לפעול... לכן, נקרא חוק! ואם, לרגע מפסיק... זהו לא חוק". וואו, איזו הגדרה מדהימה לחוק. "אם תבחנו טוב טוב את החיים... תראו ש... שהחוק הזה, של הרצון לקבל הנאה, הוא... חוק מוחלט... כי תמיד סובלים כשהרצון לא מתמלא! ותמיד... בורחים מהסבל, ונמשכים לתענוג...תמיד... וברגע שהרצון הריקני, הכלי הריק, מתמלא בהנאה... אז ככה לאט לאט, בהדרגה, לא מרגישים עוד, לא את הרצון ולא את ההנאה... זה עקרונות. חוקים!".

הוא עצר לרגע את דיבורו וכנראה לגם שוב מהתה שלו. הרגשתי שרצות לי מיליון מחשבות בראש ונזכרתי בכל מיני דברים שקרו לי בחיים, כאילו המוח שלי רצה לבדוק עד כמה הזקן צודק במה שהוא אומר. וזה נכון, פשוט נכון. והאמת שזה גם קורה אצל כל אחד אחר  שאני מכיר. כשאין לך  הנאה, כשהרצון שלנו לא מתמלא, אנחנו סובלים. ברגע שאנחנו מתמלאים, אז אנו די מהר עוברים לרצון הבא כי אנו לא מרגישים עוד שום רצון או הנאה. אהבתי!

"עכשיו... תסתכל סביבך..." הוא המשיך. "מה אתה רואה?" הסתכלתי סביבי. פתאום התחלתי לחשוש שאולי מישהו מביט בי כרגע מאיפשהו בלי ששמתי לב.

"תסתכל מסביב... על העצים... על הבניינים והמכוניות... על המכשיר רדיו... תסתכל... תביט למעלה אם אתה יכול... תראה את השמיים... תביט על העמודים של החשמל, על כל פנסי הרחוב... על האור".

הסתכלתי על האזור סביבי ובחנתי את הרחוב. בחנתי את המכוניות הנוספות שבחניון החשוך. הסתכלתי על החלונות שבבניינים מולי, בודק שאין שם מישהו שמביט עלי מתוך האפילה. הכל היה חשוך. ראיתי את העיניים של עצמי מביטות אלי מהראי הצדדי."אתה מסתכל?" הוא שאל. הוא היה נשמע מאוד מוזר.

"מממ אז מה אפשר להגיד?... זו המציאות? לא! אתה מבין?" חשתי סחרחורת קלה משום מה.

"המממ... בואו ואספר לכם משהו... אספר לך משהו: אין... אין מציאות ככה, סתם, אלא יש... יש רק תופש... רק תופש מציאות ש... אם... אם היו לנו חושים אחרים...  כמו של כלב למשל... אז היינו רואים מציאות אחרת, אולי של ריח... או... כמו שלמשל העטלף, רואה מציאות אחרת, של גלים כן?... מה אני רוצה להגיד... שאם היה לך עיניים יותר טובות... אולי היית רואה עוד אור, אולטרא... סגול... אדום... עוד גלים...אינפרא... מבין? אין סתם מציאות. יש תופש מציאות!"

עצמתי לרגע את העיניים ופקחתי אותן. הרגשתי איך המציאות  נעלמת לרגע ואז שוב מתרחשת מולי וחוזרת אלי. שוב עצמתי ופקחתי. "האדם... האדם אומר שיש מחוץ לו קולות, כן?... מאיפה ככה הוא חושב? אה... יש לו באוזן מן כזה אבר, קרום.... עור תוף... וכאשר הוא... הוא בא במגע עם המציאות כביכול, עם מה שבחוץ, אז הויברציה, הרעד הזה, שנוצר בקרום, עובר לעצמות האלו, הקטנות.... שזזות באוזן... וזה, זה עובר למוח שאומר ש... שיש קול... ו... יש קולות מבחוץ? כן? ואם היא... האוזן... הייתה בנויה אחרת, אז היה קול אחר נשמע? מהי המציאות? יש קול בחוץ? אין קול?...".

היה לו מבטא קל, שלא הצלחתי לזהות בדיוק מהו.  גם היה אפשר לשמוע שהעברית שלו לא הייתה מושלמת, עד כמה שהוא דיבר נכון. קשה לי להסביר. "המוח... מעבד... מעבד את מה שהוא מקבל, מהחושים... אם משהו נוגע בקרנית של העין אז, יש תמונה כן? אם משהו נוגע באוזן, אז... אז יש קול... כשנוגע באף, אז מריח...וכל זה... זה, המוח רק מפרש! וככה הכל... הגוף, העור שלנו, הלשון... כשמשהו נוגע בה, אז המוח מעבד ואומר, שיש לזה טעם כזה או אחר... ואנחנו, קצת כמו רובוט, כמו קופסא אפשר להגיד... עם חמישה פתחים".

הפתיע אותי שהוא אמר חמישה ולא חמש.

"וכל פתח מקבל אינפורמציה... והמוח מעבד ואומר... אה... יש לפני מציאות... והיא כזו וככה... וככה... ושיש קול ואור... טעם וריח... אבל, אין סתם מציאות, יש תופש של מציאות" לא ממש הבנתי מה הוא רוצה להגיד בזה והיה לי מעט קשה להתרכז בעניין. "חוקרים בדקו... הראו ש.... שאם ניגע במוח של אדם, שם בפנים, בנקודה כזו, או אחרת... אז הוא יגיד שלמשל יש לו כאב ביד שמאל... או יגיד שרואה עצים, שאולי חושב שנמצא ליד הים... עשו את זה.. בניסויים... במדע... וראו שכאשר מפסיקים לגעת עם האלקטרודות ככה, במוח, אז... הכל נעלם... ואז האדם שוב רואה מה שראה קודם... כי...אין סתם מציאות... אלא..."

הוא שתק לפתע למשך כמה שניות והמהם משהו. היה נשמע שהוא התרחק במעט מן המקרופון. הרגשתי מוזר. כאילו הוא יודע שהוא מדבר אלי.

" יש רק רצון", הוא המשיך במפתיע. " יש רק רצון לקבל הנאה וזהו. והמציאות?  המציאות היא פרשנות, עיבוד, כלפי מה שהאדם רוצה לקבל ממנו את ההנאה... מציאות, היא תמונת הרצון שלנו ליהנות... שהאדם משליך על ה..." היו קטיעות קלות בשידור וזה שגע אותי. לא שמעתי היטב את הדברים. "... אז, מהי המציאות?" נו, מהי באמת, שמעתי את עצמי פתאום לוחש.

כשהוא דיבר, היה נשמע כאילו הוא מחייך. שומעים על אדם כשהוא מדבר ומחייך. הוא עצר את הדיבור שלו. הדלקתי סיגריה ולקחתי שלוק אחרון ממה שנשאר לי בתרמוס וחיכיתי. היה אפשר לשמוע שגם הוא שוב שותה ואז הוא המשיך, תוך כדי אנחה כזו, קלה, בדיבור האיטי איטי שלו הזה.

"... אני אנסה להיות ברור... ככל האפשר... זה דבר חשוב, כן?". מאיפה הוא הביא את ה "כן" הזה?!

"... העולם סובל... מיליוני שנים... מלחמות... עוני... רעב ומחלות. אין פיתרון וסוף לסבל. היום כבר יש הרבה אנשים שחולים... בדיפרסיה... בהתמכרויות... במחלות נפש, סרטן, שכבר ממש מגפה... וגם אפילו הילדים... שמקבלים ריטלין וחומרים... יש הרבה אלימות וגירושין... יש אנשים צעירים, שלא מסוגלים בכלל לעבוד" הוא עצר לרגע, נאנח והמשיך עם קול מעט שבור " היום, בכל מקום יש אונס... וטרור... רק  רק מספרים בחדשות,  על התאכזרויות בכל מקום... וככה הכל... וכולם סובלים... אההה...".

אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל חשתי כזו רטיבות קלה בעיניים כשהוא אמר את זה. היה משהו בקול שלו, כאילו הוא לא מדבר סתם ככה, על העולם, אלא כאילו שהוא לגמרי מרגיש את זה. על עצמו ובעצמו. שהסבל של כל העולם עבר עליו באותן שניות שבהן הוא אמר את המילים האלה. ניגבתי את העיניים. לא בכיתי, אבל כן עלתה לי כזו לחלוחית. אני לא אדם שבוכה, או מתרגש בקלות אבל הוא, הוא ריגש אותי.

בהיתי במכשיר הרדיו.

"אההה... הכל סובל, כולם סובלים וזה, זה מתקרב... לאט לאט... לסוף... כי הרצון שלנו התפתח... הכלי... החיסרון לקבל הנאה, גדל וגדל... והאדם... מסתכל על המציאות ולא רואה, איפה כבר יקבל בה תענוג... ראה הכל, שמע הכל... הכל! ועכשיו... צריך להבין, שהאנשים, הם כבר לא כמו שהם היו פעם... כמו בהתחלה, שהם רק רצו ככה לשרוד... להתרבות... עכשיו הם התפתחו... כן? מסתם רצון לשרוד, לרצון לכסף... אז כבר רוצים כבוד, שליטה...כמו ילדים שגדלים... רוצים מושכלות, לרכוש ידע... כן? זה ככה  אצל כל אחד ואחד... וככה גם...  ככה התפתחה האנושות... הרצון גדל וגדל בארבע המדרגות שלו... בכל אדם... ובכל האנושות, מאז שיש בני אדם... וזה ככה, עד ש... שבאה הדרגה חדשה של הרצון... החמישית... הנקודה שבלב... דרגה שבה אדם רוצה לדעת מאיפה בא... ולאן הולך... רוצה לדעת אם הכל סתם... או יש משמעות... אם זה משנה, שימות עכשיו... או יחיה...רוצה לדעת, מה נותנים לו החיים... כל זה... כל האוכל, הכסף, הכבוד... הידע... מה נותן? 70 שנה וזהו... מה הטעם לחיים? זה רצון חדש... למשמעות! אין כלום חוץ מרצון".

הייתי קצת מבולבל כי הוא קפץ מנושא לנושא. בהתחלה הוא דיבר על כך שיש חוק של הרצון לקבל הנאה שמפעיל את הכול, לעומת הבריחה מהסבל. הוא דיבר על כל עניין הרצון, שאם הוא לא מתמלא, אז אנחנו סובלים וכשהוא מתמלא, אז התענוג ממילא מכבה את הרצון. הוא דיבר גם על זה שאין סתם מציאות אלא יש רק תופש של מציאות ושל פרשנות ולכן, מהי המציאות? הוא גם דיבר על הסבל של העולם ועל הרצון שמתפתח במדרגות מאוכל, מין ומשפחה, לכסף, לכבוד ושליטה וידע. ואז, הוא עבר לשאלה של המשמעות.

לא הצלחתי לקשור את כל הנושאים אחד לשני, אבל החלה להתרקם בי בגוף מן תחושה כזו, של קלילות. כאילו הבנתי את כל מה שהוא מדבר עליו, אבל לא בתוך השכל, אלא ברגש איכשהו, מעין משהו מנטאלי כזה. הרגשתי שהראש שלי מריץ מיליוני מחשבות, כאילו כל הגלגלים בו התחילו לעבוד בבת אחת ואני, כאילו מצד אחד הייתי מבולבל אבל מצד אחר, כאילו הסתכלתי על כל המחשבות האלו מהצד. כמו בסרט. כאילו אלו לא היו המחשבות שלי, אלא המחשבות של המוח שלי וזו הייתה תחושה מוזרה כזו.

הסתכלתי על השעון והשעה כבר הייתה עשרה לארבע. לא שמתי לב איך הזמן רץ והיה נדמה לי כאילו עברה רק רבע שעה מאז שהגעתי. כבר עישנתי 3 סיגריות והאוטו כולו היה מלא עשן. פתחתי את החלון כדי לאוורר אותו ורוח קלילה ומעט קרירה כזה, החלה ללטף לי את הצוואר והלחיים. זה היה נעים. הדלקתי את המיזוג על חימום שאוכל להמשיך ולהקשיב לו עם חלון פתוח בלי שאקפא. אני שונא שקר לי. אני מעדיף שיהיה לי הכי חם שבעולם, מאשר שיהיה לי קצת קר. הפה שלי היה יבש והייתי צמא. חבל שלא הבאתי איתי בקבוק מים.

"אה..." הוא המשיך לפתע "מה אני רוצה להגיד? שאדם, כל מה שמניע, שמזיז אותו... הוא חוק... של הרצון שלו, לקבל הנאה... שככה התפתח... אצל כל אדם בנפרד ולכל האנשים בעולם... ועכשיו, רוצים להרגיש תענוג... למלא את הכלי, את הרצון כן?... אבל כל פעם שהכלי מתמלא, כמו כוס, עם מים... אז כבר לא מורגש יותר לא רצון... ולא הנאה... ועוברים הלאה, לרצון הבא... וגם שם לבסוף לא טוב... תמיד סובלים" הנהנתי בראשי. לעצמי. "...וצריך לזכור ש... שמה שאדם מרגיש את המציאות שרואה מולו, שמריח ריחות... שטועם ושומע... זו, זו לא המציאות... אלא זו המציאות שהוא מפרש, תופש, שמתקבלת בו, בהתאמה ל... לרצון שלו... שבו חמישה פתחים... חושים... כן? ו... מפני שהאדם רוצה ליהנות מחושים של גוף, לכן הוא תופס מציאות גשמית, פיסית... עולם של חומר... כן? "

הוא היה כל כך חד ומדוייק וניסח את הדברים כל כך טוב, שהרגשתי איך הכל מסתדר ומתיישב לי בראש, לפי הסדר. כאילו, פתאום הבנתי גם דברים שבכלל לא חשבתי ששאלתי את עצמי.

"ומה עכשיו?... עכשיו זה דרגה חמישית של רצון... שכמו שכתוב, שתתגלה באנושות כולה... ואנשים יחפשו... איך למלא את הרצון... הרצון למשמעות... רצון שמגיע מ... מהנקודה שבלב". אהבתי את הביטוי הזה, המושג הזה, הנקודה שבלב. "אבל... אי אפשר למלא אותה, את הרצון הזה, כמו השאר, דרך החושים של הגוף... היא לא... איך לומר... קשורה לחומר, לעולם הגשמי, הפיסי, החומרי..."

הסתקרנתי

"מה שהאדם מרגיש ורואה, שהעולם... הוא חומר... זה לא נכון... אלא שהרצון שלו מפרש כך... המוח מעבד... מתוך מה שהאדם רוצה לקבל ממנו תענוג... לכן נראה לנו... שהכל זה חומר...אבל... זה לא נכון! הנקודה שבלב... רוצה להראות לאדם שיש משהו אחר... מעל לחומר... היא רוצה להראות לו את מה ש... מה שמחולל את החומר... היא רוצה להראות לו שיש משהו שם... שמסתתר ממנו... ואם, אם יחפש איך להגדיל אותה... למלא אותה... אז יראה, איך לאט לאט, הדבר הזה... שמסתתר ממנו... ככה לאט מסתתר, מתגלה... משחק איתו ו... ממלא לו את הנקודה, את הכלי, את הרצון החדש... רצון למשמעות... הוא ירגיש... איך היא מתמלאת בהנאה והיא, היא כבר לא נקודה... היא תגדל לחושים חדשים... שאינם תלויים בחומר, בגוף... היא תהיה כמו... כמו כלי גדול, שלם".

לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, על מה הוא מדבר, אבל הרגשתי, שיש משהו מאוד חזק במה שהוא אומר. הרגשתי שהוא לא אומר דברים סתם, שהוא שמע עליהם או קרא, אלא שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר, בדיבור האיטי הזה שלו.

"והעולם... מאוד סובל...לא יודע שיש תרופה, ממש... מתחת לאף שלו... כולם מנסים לגלות כדור נגד זה וכדור נגד זה... מנסים לשפר את הגנים, לבנות טילים משוכללים... אנשים נפגשים ומנסים לעשות שלום... מאות שנים, אלפי שנים...ולא יודעים שיש משהו שמניע אותם... שמזיז אותם, כמו שמובילים חמור כן? ככה הרצון של אדם, כמו חמור... שרוצה לאכול... להתמלא בהנאה... אבל באדם זה כבר רצון שהתפתח, שגדל, שהתעוררו בו רשימות... וככה הרצון... הוא מוביל את האדם ל... לזה שיגלה שהרצון בעצמו מזיז אותו, מוביל אותו לגילוי... גילוי של מה? שנגלה, שכדי לצאת מהסבל... מהייסורים... אי אפשר בתוך הרצון לעצמנו!".

האמת שהייתי בשוק קצת כי הוא היה נשמע נסער.

"... אדם צריך לגלות שרק מעל הרצון... ביציאה מתוכו... בללמוד איך לעשות בו שימוש אחר, מעל הגוף החומרי... רק ככה, ההנאה תהיה בפנים כל הזמן... כי יהיה מצב שהכלי לא נסתם, כי הוא כבר לא מוגבל... לא סופי, כמו שהוא כיום...ו... אם נלמד איך להשתמש, איך לעבוד עם הרצון, בלהיות מעליו... מעל היחס שלנו רק לרצון של חומר... של הגוף... אז ההנאה שתגיע, לא תפסיק אף פעם, לנצח... היא תמיד תכנס... ואת זה... את הדבר הזה, איך לצאת מסבל... לקבל ההנאה לתמיד, זה באתי ללמד אתכם. אותך"

השעה כבר הייתה כמעט ארבע ולא רציתי שזה יגמר. שיספר לי, על מה הוא מדבר? איך עושים שהכלי או הרצון לא יפסיקו לקבל הנאה? איך עושים שהחיסרון לא ייסתם. רציתי לשמוע איך יוצאים מתוך החומר ומה זה אומר בדיוק?

"ותדע... שכמו שאמרתי לך בהתחלה... זה הכל חוקים... הרצון שפועל, הוא חוק... והתפתחות שלו... היא חוק... ושהאדם יהיה חייב לצאת... חייב לצאת מתוך החומר, לעלות מעל הרצון... ללמוד איך להשתמש בו אחרת... זה גם חוק, עיקרון! לכך מוביל הרצון של האדם, את האדם... דרך הרשימות ש... שמתעוררות בו".

לא ידעתי מה זה רשימות, אבל פחות או יותר הבנתי מה הוא מתכוון. רשימות, כמו "מצב", רשימה. מילה יפה. לא הייתי בטוח אם הוא אומר רשימו או רשימות. אולי זה בכלל ביטוי בשפה אחרת.

"בוא אני אספר לך מה עומד לקרות... לכל אחד ואחד... לכולם... לכולם...  לאט לאט, אבל לכולם..." הוא המשיך "בגלל שמתגלה ברצון של אדם... דרגה חמישית... נקודה שבלב... אז בני האדם לאט לאט, ככה...  יגלו שהיא פועלת, מבקשת ש... שנשתדל להגדיל אותה, את הנקודה... לגודל של כלי כי... נגלה בתוך הכלי הזה, את התענוג מהרגשת המשמעות... ואז, נגלה את המציאות האמיתית... של עולם אחר... ומי שחש זאת, חי בשני עולמות... הגוף שלו, עם כל הרצונות הקטנים ממשיך להתקיים פה, בחומר... אבל האדם מרגיש, שהראש שלו... הוא כולו בעולם אחר... עולם גדול, אין סופי... ושם... שם מגיע התענוג בלי הפסקה!"

התאמצתי לקשור את כל העניינים.

"... וברגע שבו כולם... עד האדם האחרון... ירגישו את זה... שכולם נמצאים מעל הרצון הזה, של לקבל הנאה מעולם של חומר, של יחס לרצון של גוף בלבד... אז האנושות תגלה שאין באמת מציאות של חומר אלא... יש אנשים... אם אפשר להגיד ככה... שתופשים עולם של חומר... ולכן... לכן הוא קיים, העולם, החומר... המציאות שלנו".

הייתי מרותק.

"זה לא מיסטיקה, זה... זה מדע... גם המדע המודרני מגלה את זה... לא את זה... אבל מתקרב.... לאט לאט, הוא מבין... מדענים מבינים... בפיסיקה קוונטית והכל... שאין סתם מציאות, אלא יש תופש של מציאות, שגורם לה... שעושה... שהיא תהיה קיימת, אבל היא... היא לא באמת קיימת ולכן כתוב... שהעולם הזה... הוא עולם מדומה... אין כלום... לא כבישים... לא בניינים... לא ירח וכוכבים, לא אותך ולא אותי... אין! יש רק רצון... לקבל תענוג... ובגלל שרצון הזה כל כך קטן, גס... ויש בו חמישה פתחים... אז, מייצר מעין דמיון... אשליה... של חומר, של עולם, שבתוכו, רק סבל... כן? והסבל הוא כי... כי המציאות לוקחת אותנו... את האדם... לגילוי של... של מה שמסתתר ממנו... גילוי של תענוג נצחי וגדול, שלא נגמר אף פעם... אף פעם! והוא נצחי כי... כי הוא נמצא מעל הנאה מחומר סופי... נמצא מעל הרצון לקבל הנאה גשמית... ניפגש מחר"

פססססססס, נשמע לפתע קול של הפסקת השידור.

הייתי בשוק שזה הפסיק ככה, בבת אחת והרגשתי סקרן אש. פתאום חשתי איך בשניה הבטן שלי מתהפכת מררב רעב שתקף אותי, כאילו היא רק חיכתה שהשידור יסתיים. המשכתי לשבת שם בתוך הרכב, מביט החוצה ומסיים את מה שנשאר מהסיגריה. עישנתי המון והרגשתי צמא נורא. הרחוב היה די שקט יחסית ורק ככה מידי פעם עברה מכונית  במהירות בכביש. עצמתי את העיניים ושאפתי את בדל הסיגריה, כמו שבסיפורים, הגיבור של הסיפור תמיד מעשן. אהבתי לדמיין לעצמי לפעמים שאני דמות בספר וזה גם די התאים לשם שלי. אריק פוסטר. מזכיר את הארי פוטר. ובאמת, הרגשתי עכשיו קצת כמו הארי פוטר, שכל מה שעובר עלי ביומיים האחרונים, יותר דומה לקסם מאשר לדבר שקורה לאנשים ביום יום. נורא היה בא לי קפה. המחשבות מילאו את הראש שלי והייתי חייב שוב לעצום את העיניים. להרגיש את הרוח שחודרת לאוטו, נוגעת לי בפנים, קרירה כזה. פקחתי את העיניים וראיתי שוב את מה שראיתי קודם. שוב עצמתי ושוב פקחתי וראיתי איך המציאות שוב ושוב חוזרת להיות קיימת מולי. אהבתי את המשחק הזה. הקול שלו הדהד לי בראש "אין מציאות סתם... יש תופש מציאות".

 

4

 

לפתע ראיתי שנדלקו האורות באחת המכוניות הנוספות שהיו בחניון. כנראה שלא שמתי לב לכך שהנהג שלה הגיע בזמן ששיחקתי בלעצום את העיניים. חיכיתי שהוא ייסע משם ובדקתי לראות אם יש עלי מספיק כסף כדי לעצור לקנות משהו במאפיה ואז הפלאפון שלי צפצף. כל החברים שלי יודעים שבכל שעה אפשר לצלצל אלי או להשאיר לי הודעה, ככה שזה לא הפתיע אותי. מאוד היה בא לי מצד אחד לדבר עם מישהו, לספר את כל מה שעובר עלי. מצד שני הרגשתי כזו שלווה בלבד שלי ובכל ההרגשה הזו, בקסם הזה. פתחתי את הנעילה של המכשיר והייתה שם את ההודעה שהכי לא ציפיתי לה בעולם. בטח שלא בשעה כזו. "פֶנֲס, אתה ער? זה המספר שלך עדיין?". יש רק אדם אחד בעולם שקורא לי פֶנס וזו לני. לני זו מישהי שהכרתי פעם והיינו בקשר של ידידות כזה, במשך שנתיים בערך, עד לפני שנה, שהיא טסה לטיול ביפן. אין לי מושג למה היא קראה לי ככה, בכינוי הזה "פֶנסטֶר", אבל מאז שהכרנו, היא כמעט אף פעם לא קראה לי בשם האמיתי שלי. לא ידעתי אם הכי בא לי כרגע לדבר איתה, כי היא הייתה כזה קצת קופצנית מידי, בעיקר בשעה הזו ובמצב שלי, אבל היא הייתה מדהימה ביופייה ולא הייתי מסוגל לעמוד בפיתוי, שלא לצלצל אליה.

חייגתי אל המספר שהופיע בהודעה וישר שמעתי את הקול הדקיק שלה אומר במתיקות "פנסססס... הי!!! מה העניינים פנס, הערתי אותך?" חייכתי לעצמי. "לא, ממש לא... איזה?!" עניתי בקול שמשדר חצי התלהבות "אני לא בבית. אני בדיוק בחוץ, הלכתי לקנות לי משהו לאכול...ווייי.... מאמי... מה העניינים מותק? מה איתך? מה, חזרת מיפן?" שיחקתי אותה מתעניין.

"בטח... כבר לפני חודש ממי. אני עכשיו בדיוק בפתח תיקווה, לא רחוק מאיפה שהיית גר. אתה עדיין גר שם בדירה ההיא פנס?" שקלתי מה לענות לה והחלטתי לענות לה שכן. "רוצה שאני אבוא לבקר אותך פנס?" לא ידעתי מה להגיד. נהיה כבר מאוחר ולא רציתי לקום מחר ברגע האחרון ולהיתקע בפקקים, אבל מצד שני היה מתאים לי שהיא תבוא, היא הייתה ממש יפה ורזה, עם גוף ממש יפה כזה, שגברים אוהבים. אם היא תבוא בשעה כזו, היא בטח תישאר לישון אצלי. "יאללה סבבה, בואי" עניתי. "חכי לי ליד הבית מותק, יקח לי עוד איזה רבע שעה ואני גם אביא לנו משהו לאכול מהמאפיה".

"אני לא כל כך רעבה פנס, אבל תביא מה שבא לך. אני מחכה לך ליד הבית ותגיע מהר, קרררר לי".

"אני בדרך" עניתי. איך שניתקתי התחלתי לנסוע במהירות לכיוון המאפיה. קניתי פיתות עם זעתר, בורקס תפוח אדמה ו 3 בירות. היה בא לי בירה. בתכלס, בבירות, לא משנה לי הסוג אז אני תמיד לוקח את הכי זולה שיש.

איך שהתקרבתי לאזור הדירה שלי ראיתי אותה עומדת שם למטה, בפתח, איפה שהכניסה. היא לבשה עליה מעיל ארוך כזה, אבל אפשר היה לראות שיש לה מתחת חצאית מיני, כי ראו את הרגליים שלה. היא עדיין הייתה שווה, רזה ויפה, כמו לפני שהיא נסעה. החניתי את הרכב ויצאתי לכיוון שלה והיא ישר כזה הושיטה שתי ידיים. איך שהתקרבנו אחד לשניה היא נתלתה עלי במן חיבוק ארוך כזה, תוך שהיא מפטירה "פנססססס".

היה בזה משהו שקצת עצבן אותי האמת, אבל זה היה נסבל והצלחתי לסלוח לה די בקלות בגלל שהיא כוסית ומיוחדת. חיבקתי אותה חזק בחזרה. "מה העניינים מותק? בואי נעלה, ממש קר". הבטנו אחד בשנייה למשך 3 שניות נוספות וצעדנו אל הכניסה. תוך כדי שעלינו, היא התחילה לדבר, בקצב הקופצני הזה שלה "יואווו פנס, כמה זמן לא ראיתי אותך, איזה מוזר לראות אותך פתאום בשעה כזאת אחרי כל כך הרבה זמן, יואוווו... אני מתה לפיפי פנס".

לא זכרתי עד כמה הבית נקי, מה הולך באמבטיה ומה המצב של השירותים והכל, אבל שטויות, נשים בטח מבינות, שגבר שגר לבד, שלא מצפה לאורחים והכל, בשעה כזו,  מה שיש, זה מה שיש. אין מה לעשות.

פתחתי את הדלת, הדלקתי את האור ונכנסנו פנימה. היא ישר הלכה לכיוון של השירותים ואני התחלתי לטרוף את הפיתה עם הזעתר ופתחתי את הפחית של הבירה.

התיישבתי בסלון על הספה ושמעתי את המים נפתחים בשירותים  ומייד אחר כך היא נעמדה בפתח של הסלון, עם המעיל חצי פתוח כזה. היא הייתה עם מיני, כמו שחשבתי. היא נעמדה שם, סדרה כזה את החצאית, חייכה ושוב אמרה "יואווו פנסססס". חייכתי אליה. אף פעם לא ידעתי איך להגיב לה לקריאה הזו. "בואי שבי מאמי, קחי בירה, תשתי". מאוד אהבתי את איך שהיא נראית וכאילו שכחתי לגמרי מכל מה שעבר עלי במשך הערב, בחניון עם הזקן והכל. כאילו כל הקסם של השידור נעלם והרגשתי שכל מה שקרה לי, כאילו קרה מזמן. הבטתי בגוף של לני ושמתי לב איך פתאום מתעורר בי הרצון לקבל הנאה. ממין. בדיוק כמו שהאיש דיבר על זה, שהרצונות מתעוררים ומובילים את האדם כמו חמור. הרגשתי שזה קצת יותר כמו כלב, עם רצועה, שמובילים אותו לטיול. היא התקרבה, פתחה את הפחית של הבירה, לגמה כמה שלוקים והתיישבה על הספה, תוך שהיא כזה משלבת רגליים מולי. ראיתי את הירכיים שלה בזמן שהיא התיישבה. "נו אז מה העניינים נשמה? איך החיים? אתה לא עובד מחר?". דפקתי את הביס האחרון מהפיתה ועניתי בפה חצי מלא "נראה לי שלא". שיקרתי. כבר תכננתי מה לכתוב לבוס שלי בהודעה, משהו כמו: "אילן אחי, אני לא מרגיש טוב כ"כ ואני לא אהיה מסוגל להגיע. אני אעשה לך צלצול כשאקום". התפוצצתי מהאוכל.

ישבנו ודיברנו עד הבוקר. היא סיפרה לי על כל מה שעבר עליה ביפן ובכלל, על כל מה שעבר עליה במשך כל התקופה הזו שלא התראינו והכול. במשך כל הזמן הזה שהיא דיברה, בחנתי אותה, את הפנים שלה, את היופי שלה, שכל כך אהבתי. בתקופה שלפני שהיא נסעה הרגשתי שכאילו הקשר בינינו קצת התהדק והתחלתי גם בשלב כלשהו להרגיש משהו כלפיה, אבל לא ממש הראיתי לה את זה. לא רציתי.

לא יודע, אולי  זה נשמע שטחי, אבל הייתי יכלתי להביט בה שעות, ככה בזמן שהיא מדברת. היה לה שיער בלונדיני ארוך, חלק חלק, כמו מקלות סיניים. הוא גם היה די צהוב כזה. כאילו לא עם גוונים או שטני, כמו שיש לרוב הנשים בעלות השיער הבהיר, אלא ממש צהוב כזה, של בלונדה אמיתית. עיניים שלה היו בצבע מהפנט, בין ירוק לדבש בהיר והיו לה אף ופה קטנים. בובתיים. בכלל, היו ללני פנים מאוד מעוצבות ויפות, ממש כמו בובה אנושית. יכולתי לשבת ולהקשיב לה מדברת ומדברת במשך זמן רב, כי זה אפשר לי להביט בה ולבחון אותה המון, אבל כבר התחלתי להרגיש עייף. מידי פעם, תוך כדי שהיא דיברה, בלעתי פיהוקים, עד כמה שהצלחתי לבלוע אותם. קשה לבלוע פיהוקים של לפנות בוקר, בעיקר אחרי בירות ואוכל.

באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב כבר לישון. גם אם אני לא עובד מחר, עדיף שישאר לי לפחות מעט זמן לסידורים. לא רציתי לקום מאוחר מידי וגם לא היה לי כוח להתחיל לנסות איתה כל מיני דברים שיובילו לאיזה משהו בינינו, במצבי ובשעה כזו. חוץ מזה כבר ניסיתי פעם לפני שהיא נסעה ולא כל כך הלך לי. האמת שככה הכי טוב. בינתים. הרגשתי מסוחרר מעט מהבירה ומהעייפות והדבר שהכי היה בא לי, זה לעבור למצב מאוזן. חיכיתי עוד טיפה, שהיא תסיים לספר איזה סיפור הזוי על חברה שלה, רגינה. מישהי שנסעה איתה ליפן ונשארה לגור שם עם איזשהו יפני שהיא הכירה. רגע לפני שהיא המשיכה במעשיה הדי משעממת, פיהקתי תוך כדי שאני ממלמל שאני ממש שפוך. נשענתי לאחור והצעתי לה שתישאר לישון אצלי. אף פעם לא היה בינינו כלום ותמיד נתתי לה תחושה של ביטחון ושאפשר לסמוך עלי. "את יכולה לישון איתי במיטה, טוסיק אל טוסיק" אמרתי בחיוך. "הספה קצת מצ'וקמקת, היא תשבור לך את הגב". היא חייכה אלי חזרה, פיהקה ואמרה בקול חצי מתלונן, חצי מתפנק "אבל אין לי פה כלום פנססס".

לא רציתי להלחיץ אותה או משהו כזה, אז עניתי "איך שבא לך מותק, בכיף. יש לי פה הכול, גם מברשת שיניים סגורה באריזה. אבל אם את רוצה לזוז אני לא אהיה מסוגל להסיע אותך עכשיו, אני מחוסל מעייפות". עשיתי פרצוף של גמור, מה שלא היה ממש קשה. היא הביטה בי בעיניים הגדולות שלה, עם חיוך כזה, התקרבה אלי עם הידיים פתוחות, חיבקה אותי ואמרה "יואווו פנס, איזה כיף לראות אותך". חיבקתי אותה חזרה. היא הייתה נעימה מאוד. עטפתי את הגוף הרזה והכוסי שלה ואמרתי לה שגם לי כיף לראות אותה, תוך כדי שאני מעביר את היד בתנועת ליטוף כזו, על השיער שלה. באמת היה לי כיף לראות אותה.

לבסוף נכנסנו למיטה ומעט לפני שנרדמנו היא פתאום התקרבה אלי. הייתי עם הגב אליה ושמעתי את הנשימה שלה קרובה אלי. "פנס?", היא לחשה. "אני יכולה לחבק אותך?". לפני שהספקתי לענות, הרגשתי את הידיים שלה מקיפות אותי ואת הגוף שלה נצמד לשלי. עניתי  "כן" בכל זאת וסיבבתי מעט את הראש אחורה. זה עשה לי טוב. היא עשתה לי טוב. שמעתי את הנשימות שלה קרוב אלי. מידי כמה נשימות היה רעש קל כזה, של מעין משיכת אף, כאילו שהיא בכתה או משהו כזה. אולי, לא יודע. הרגשתי כאילו היא כזה קצת עצובה פתאום משום מה. זה היה רגע טוב, קסום. לא רציתי לקלקל אותו עם כל מיני מעשים ורק שכבתי שם, נהנה מהרגשת הגוף שלה שצמוד אלי. היא הייתה עם מכנס קצר שהבאתי לה וגופייה. ככה נרדמנו. לא הרגשתי שכאילו לא התראינו במשך שנה שלמה. הכול היה די זורם טבעי כזה, כאילו הקשר בינינו היה רצוף. היה נראה לי שגם היא הרגישה ככה. כאילו, הרגישה בנוח.

התעוררתי ב 11 בבוקר בערך וראיתי אותה ישנה חזק לידי. השיער היפה שלה היה פזור על כל הכרית. קמתי להכין לעצמי קפה וראיתי שמחכה לי הודעה בפון. היו גם כמה שיחות שלא נענו כי השארתי אותו על מצב שקט. זה היה מאילן, הבוס שלי, שהתקשר כמה פעמים וגם הייתה שיחה מאחותי שרצתה שנפגש השבוע. התיישבתי על הספה כדי להתאושש מהשינה. היה לי מצב רוח מוזר. מצד אחד הרגשתי כאילו עובר עלי המון ומצד שני הרגשתי מעט מרוקן כזה, כמו שמרגישים כשחוזרים מטיול ארוך ומתקשים להתרגל שוב לשגרה. זה סוג הריקנות שהייתה לי. קראתי את ההודעה שהשאיר לי אילן. הוא רשם לי שארגיש טוב ושאני יכול לקחת כמה ימי חופשה, עד שאבריא. האמת, שאני עובד מסור וכמעט ולא ניצלתי שום ימי מחלה או חופשה בשנה האחרונה ודי התאים לי פתאום להיות ככה כמה ימים בשקט, בחופש, בלי עבודה ובלי שום מחויבות. נראה לי שבאמת אקח לי ככה כמה ימים של מנוחה, עד סוף השבוע, רק בשביל לחדש כוחות. לשכב בבית, לקרוא משהו. זה מה שהיה בא לי. שתיתי את הקפה ועישנתי את הסיגריה של הבוקר. אין כמו הסיגריה של הבוקר. הרבה פעמים היה בא לי להפסיק לעשן אבל יש כל מיני מצבים שאני לא מסוגל לראות את עצמי חי בהם בלי סיגריה. כמו בבוקר למשל. לא ידעתי אם להעיר את לני ואם יש לה מה לעשות, שלא תאחר או משהו כזה, אבל היה לי נעים ככה, לשתות את הקפה ולעשן סיגריה בידיעה שהיא ישנה  שם בחדר. יהיה כיף לראות אותה קמה, להביט בפנים היפות שלה. והיא גם בלי חזיה. וויי, מזמן לא ישנה אצלי מישהי.

סיימתי את הקפה ונגשתי להדיח את הכלים. שמעתי אותה זזה שם בחדר וניסיתי להיות מעט יותר שקט. כנראה שהרעש של הצלחות בכל זאת העיר אותה, כי דקה אחר כך  הרחתי אותה ושמעתי אותה אומרת מאחוריי בחצי פיהוק "בוקר טוב".

"בוקר טוב מותק. לא ידעתי אם להעיר אותך או לא" אמרתי וסיבבתי את הראש אליה. "תכיני לך קפה אם בא לך, המים כרגע רתחו".

אני שונא להכין קפה לאנשים אחרים בבוקר. אין לי בעיה לעשות את זה במשך היום, אבל לא יודע למה, בבוקר, אני לא מסוגל להכין למישהו אחר קפה מלבד לעצמי. שתינו קפה נוסף יחד ואכלנו ארוחת בוקר. אחרי כמה דקות שבהן קשקשנו קצת ואחרי 3 סיגריות, של שנינו יחד, היא נכנסה להתקלח. כששאלתי אותה מה היא מתכוונת לעשות היום, היא עשתה מעין מבט מתחנף כזה ושאלה אותי בחזרה אם יהיה אכפת לי שהיא תישאר אצלי עד הערב. היא אמרה שגם ככה אין לה מה לעשות ושהיא קבעה בערב עם חברה שגרה בפתח תקווה. שמחתי. לא הייתה לי בעיה שהיא תישאר, אבל הייתי צריך ללכת לפגישה עם אחותי החורגת. אנחנו מתראים פעם בשבוע, שבועיים, שותים משהו יחד ומעבירים ככה איזו שעה, מדברים עלי, עליה, על הילדים שלה. די הרבה פעמים זה משעמם אותי אבל אני מרגיש צורך לעשות את זה, לשמור על קשר כלשהו, כי אני מאמין שמשפחה זה דבר חשוב, ששווה לשמור עליו, גם אם זה מתוך מחויבות ולא תמיד הכי בא.

יצאתי מהבית מעט אחרי 12 בצהריים והשארתי אותה שם, לבד. קיוויתי שהיא תסדר קצת. לא טיפלתי או שטפתי את הבית כבר יותר משבוע וכמעט תמיד כשהשארתי אצלי מישהי בבית ויצאתי לכמה שעות, יצא שחזרתי לבית חדש. כאילו, זה קטע כזה של נשים, שנתקלתי בו אצלי בכל אופן.

בתכלס החיים מוזרים. או שלא קורה לך כלום מעניין במשך הרבה זמן, או שקורה לך הרבה מאוד בתוך זמן קצר. הרגשתי שעכשיו אני בתקופה כזו, שהכול קורה בה ושעוד יקרו בה הרבה דברים, שאני אפילו לא יודע מה הם. נזכרתי מידי כמה דקות בכל מה שהיה לי ביומיים האחרונים, בחניון, אבל היה לי קשה להחזיק את המחשבה באופן רציף. כאילו, עלו בי כל מיני רצונות לכל מיני דברים, שהתחלפו מהר מאוד יחסית. מצד אחד היה בא לי לנוח ולא לעשות כלום כמה ימים ועם זאת, היה בא לי להיות עם מישהי.  גם היה בא לי  לקנות איזה משהו טוב לקרוא. מזמן לא קראתי איזה ספר טוב. ההליכה ברחוב, אחרי הפגישה עם אחותי, עשתה לי גם חשק לקנות בגדים ואני בכלל לא הטיפוס שאוהב להתגנדר בבגדים. אני אפילו די שונא למצוא את עצמי בקטע הזה, של קניות, אבל ההליכה הזו, מול כל חנויות הראווה, מול החולצות והג'ינסים, עשתה לי חשק לזה פתאום. אהבתי את הקטע הזה, של ההבחנה הזו ברצונות של עצמי. זה כמו שהזקן אמר, שרשימות מתעוררות באדם והרצון לקבל הנאה לוקח אותו מרצון כזה לרצון אחר. הייתי באמת כמו כלב עם רצועה, שמוליכים אותו.

הרגשתי כאילו שבא לי לבלוע את כל העולם. זה הרגיש בי כאילו יש לי המון מקום לאוויר בבטן, כמו התחושה שמרגישים לאחר כמה שעות שבהן לא מעשנים והגוף רוצה ניקוטין. עצרתי כדי להדליק סיגריה והתיישבתי על ספסל...

 

לרכישה: מנדלה מוכר ספרים

עודכן לאחרונה ב שישי, 05 יוני 2015 16:20

8 תגובות

  • קישור לתגובה בן נתן שבת, 16 יולי 2016 21:07 פורסם ע"י בן נתן

    מומלץ או לא, זה מעצבן לקרוא ספר במחשב ואני תמיד מעדיף את הדרך הישנה של קריאת ספרים שאפשר להחזיק ביד!

  • קישור לתגובה אלדד שמעוני ראשון, 03 יולי 2016 00:39 פורסם ע"י אלדד שמעוני

    קראתי ולא הייתי אומר שזה מושלם מושלם מושלם אבל אחלה חחח זה מה שיש לי להגיד על הספר, שמעתי שזה מבוסס על סיפור אמיתי

  • קישור לתגובה נוגה חמישי, 16 יוני 2016 09:34 פורסם ע"י נוגה

    גם בשבילי זו פעם ראשונה שהורדתי ספר לאייפד ונהניתי מאוד לקרוא את הספר

  • קישור לתגובה naama רביעי, 04 נובמבר 2015 19:17 פורסם ע"י naama

    מומלץ מומלץ מומלץ!! אהבתי מאוד גם את העניין של משחק הוויסט שבספר

  • קישור לתגובה גאיצוק שישי, 02 אוקטובר 2015 11:14 פורסם ע"י גאיצוק

    קראתי את כל הספר הראשון של הארי פוטר בזמנו בשירותים חחחח

  • קישור לתגובה בן ברוך חמישי, 11 יוני 2015 21:22 פורסם ע"י בן ברוך

    לא היה פעם פרומו לסרט בשם הזה עם השחקן אלכס סנדלר? אני די בטוח שיש סרט שנעשה בעקבות הספר או מה שנקרא בהשראתו. או שזה נדמה לי? זה קשור ללהקת הדור האחרון לדבח ולייטמן?

  • קישור לתגובה דינה חמישי, 11 יוני 2015 21:19 פורסם ע"י דינה

    זו פעם ראשונה שאני מורידה ספר דיגיטלי ואני חייבת להודות שזו חוויה אחרת הקריאה בצורה כזו. די נוח גם מבחינת מחיר. נראה לי שאני מפסיקה לקנות ספרים ברגיל ולאט לאט עושה לי סיפריה של הכל באייפד

  • קישור לתגובה יואב שבת, 06 יוני 2015 20:33 פורסם ע"י יואב

    קניתי וקראתי ויש לציין שהתפתחויות מעניינות ומפתיעות במהשך. דווקא דברים עמוקים שלא ציפיתי להם, בטח שלא מספר שהסלוגן שלו שהוא מושלם לשירותים חחח... שם אפשר לקרוא מקסימום עיתון

השאר תגובה