ראשון, 08 מרס 2015 16:45

בין פורים לפסח

 

פורים, הוא החג האחרון שנחגג בשנה היהודית המתחילה בחודש ניסן ומסתיימת באדר. ובהתאם לכך שזהו החג האחרון, הוא גם מסמל את סוף הסיפור שהחל עם יציאת מצרים, שהיא יציאת האדם בפנימיותו ממיצרי מבנהו האישי, עד שהוא מגיע לבניית עצמיותו מחדש, על ידי תיקון. סופו של התיקון הזה, המכונה גמר התיקון, הוא פורים. היינו, שזהו חג פנימי ולעתיד לבוא, חג כללי, שבו תבוא לידי ביטוי הגאולה בע"ה. פסח, לעומת פורים, הוא תחילת הסיפור. בפסח, מתחולל הנס הגדול של יציאת האדם מתודעתו הרעה המכונה "פרעה", לעבודה הרוחנית במדבר. שם, במדבר, המסמל מקום ריק שאין בו כל אבחנות, מתחיל האדם, עם ישראל, לגלות את סימני הבורא בפנים. בתוך חווית החיים. שכן, חוויית החיים, ההרגשה, היא דבר פנימי שאינו ניתן לביטוי במילים. לכן, המעבר הזה, מן החומרי לרוחני, היציאה הזו, מתלות בגשמיות לחירות התודעה, אינם דבר שגלוי לנו כך מן הסתם, אלא הוא דורש מאיתנו טיפוח של כך. זה דורש חידוד של האבחנה, של הרגישות. היינו, שזה דורש תיקון של תפיסת מציאותנו, מגוף, לנשמה, אשר בה בנשמה אנו חשים את הרוחניות, כפי שבגופנו אנו חיים וחשים, בגשמיות.

חגים, מסבירים לנו החכמים בדרכם, הם ביטוי לתיקון של הזמן הפנימי שלנו, שהוא הזמן המתוקן. שזמן זה, להבדיל מהזמן הגשמי של השעון, הוא בעצם ההפרש שבין המצבים הפנימיים השונים שאנו עוברים ונקראים בשמות המועדים שאותם אנו חוגגים. כמובן שמעבר לחגים המוכרים והשבת, ישנם עוד המון עיתות של משמעות וחשיבות שנכנסים בחישוב זה של זמן מתוקן. זמן, שמסונכרן עם נשמתנו בהתאם לתיקוננו האישי את תפיסת המציאות שלנו. ותיקון תפיסת המציאות, זה אומר שעלינו להגיע ליציאה מתפיסתנו הנוכחית, לתפיסה הבאה. כלומר, לעבור ממצב של עבודת האגו המקבילה לעבודת עם ישראל במצרים את פרעה, לעבודת המדבר. שצורת עבודה זו כאמור, מוליכה אותנו אט אט לאירועים רבים נוספים כגון כיבוש הארץ (הפנימית), מלחמות באוייבים, חלוקת השבטים ועוד. לבסוף, אחרי שאנו מסיימים את כל התהליך של התיקון, אנו משיגים את התכלית, שמסומלת על ידי חג הפורים אשר בו נתהפך מר מצבנו, לכדי התעלות מעל מציאות העולם הזה הקרויה מציאות דלא ידע. שם, גם החומרי והגס (המן) מתעלה יחד עם הרוחני (מרדכי), אל הטוב המוחלט. אל גילוי ההסתר (מגילת אסתר), שעניינו גילוי התודעה השלמה של עצמנו. תודעה, שבה נכלל כל העולם, כל הטבע, השווה בגימטריה לאלוקים. כלומר, שם, ביציאתנו מתודעתנו הצרה, עד להשגת האושר המושלם, נחבא אותו בורא שאנו צריכים לגלות לבסוף, כמי שמנהל את כל המערכה הזו. המערכה, של חיינו.

הבורא, הוא גילוי של תבונה במציאות. ולכן, בהיותה של תבונה זו (השגחה) נחבאת מאיתנו, אנו מנועים מלחשוב שיש עלינו שליטה אחרת שהיא מחוץ לשכלנו ותודעתנו. כלומר, אנו חושבים ומרגישים שאנו הם השולטים בחיים, כפי שפרעה אכן טען לפני משה "זה יאורי ואני עשיתיני". משפט, המצביע על התפיסה הפנימית והטבעית שלנו את חיינו. עם זאת, הופעת משה רבנו כמדרגה המבטאת את הפוטנציאל הרוחני שלנו כבני אדם, גורמת לנו להדחף אט אט לתהליך של יציאה מן התודעה הצרה של האגו. כלומר, שמשה, כמדרגה פנימית באדם, כמו כל "דמות" אחרת בתורה, בא לגלות לנו שעלינו להתחיל לתקן את עצמנו מעבודת האגו (בניית ערים יפות לפרעה), לעבודת הנשמה. שהרי האגו, האדם הגופני ושכלו, הם דבר מה שחולף מן העולם ולכן כל טיפוחנו והשגתנו בגשמיות, תרד לטמיון. עם זאת, אם נצא מחוץ לתודעה הצרה של האגו, לתודעת הרוח, נחיה לנצח ונהיה חופשיים. היינו, שנהיה בלתי תלויים ומשוחררים מכבלי החומר המתכלה. לשם, משה מוליך אותנו. והוא עושה זאת בדרך שתחילתה בנס, במעבר צר, וזאת עד צעידתנו במדבר 40 שנה (מדרגה פנימית של זמן מתוקן בנשמה). בהמשך, אנו נחשפים לשאר החוויות הרוחניות ולשאר המצבים של נשמתנו, עד שאנו מגיעים לגאולה כאמור. לזמן של אחרית הימים, שבהם כפרטים, כעם וכעולם, נחווה תהליך שכל החוכמה הרוחנית תשתרש בנו, תגיע דרכנו לשאר אומות העולם ולבסוף, נשיג שלום. מצב סופי בו "גר זאב עם כבש", כנוסחה פנימית של הווייתנו, המובילה אותנו מידיעתנו או שלא מידיעתנו, לגמר התיקון. לדרך, שבין פסח לפורים, עד שנגיע להיכל המלך, להיכל התבונה, בכל מהותנו. 

 

פריטים קשורים

השאר תגובה