רביעי, 27 אוגוסט 2014 13:32

ציונות רוחנית - הפתרון לסכסוך

 

כבר ברור לכל אחד ואחת שמספיק שפויים בדעתם, שכל אותן הפוגות בלחימה, בסכסוך המתמשך, אלו הם אינם אלא זמנים מתעתעים שבסופם תמיד חוזרת האש. שבסופם, הלחימה שוב מתחדשת. ובדרך כלל, היא גם משתכללת, גובה יותר קורבנות ומאפשרת לאוייב להשתכלל ולהתחמש טוב יותר מן המערכה הקודמת. זה, מה שהמציאות מוכיחה. זה, מה שהאידאולוגיה של האוייב רוצה. כלומר, שמבחינה ראלית, אין כאן סיבה לשינוי אמתי באופק או סיבה להמשיך ולעסוק בציפייה לאותו שלום אשלייתי שעליו בנו אזרחי ופוליטיקאי שנות ה90 שכן, כאמור, המציאות חוזרת על עצמה לא מן הסתם. זו רוטינה של "סכסוך", כתוצאה מכך שבבסיס רעיונות האוייב יש סעיף קבוע העוסק בהשמדתנו ולכן, אל לנו לצפות שדבר מה ישתנה באמת. היינו, שגם אם יושג לזמן מה איזשהו שקט, זה תמיד יהיה השקט שלפני הסערה הבאה. והסערה הבאה, תמיד תגיח שוב, גם אם נשקע כרגיל אל תוך אביב מזוייף בחיינו. אביב זה, יופר פעם אחר פעם, כפי שאכן קורה, אולי עד הרגע שבו בעתיד הלא רחוק דווקא, התעוררותנו, תהיה מאוחרת מידי. ואם זה יקרה, כבר לא יעזרו לנו פתרונות שונים ומשונים, אלא שהמציאות והתנהלותה, תפתור את הבעיה בשבילנו, בדרך שכל תיאור שלה, יתחיל בביטוי "חס ושלום". כלומר, בדרך לא דרך...

איינשטיין אמר פעם ש "אי שפיות פירושה, לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". ולפיכך, אם נמשיך לשבת על זרי הדפנה ולחכות שדבר מה ישתנה, או אם נמשיך לנקוט בגישת השתי מדינות לשני עמים ובגישת הפשרה והשלום המלאכותיים, הרי שאנו נוהגים כבלתי שפויים. ניסינו את זה כבר. הסכמנו לסמן גבולות חדשים, נתנו חלקים מהארץ (כשמלכתחילה הר הבית לא בידינו, גם סיני ועזה כבר לא) ואפילו קזינו היה פעם ביריחו... דבר לא עוזר. יצאנו מלבנון, והם ממשיכים, התחנפנו לעולם וזה לא נתן כלום והאנטישמיות רק גברה. אנחנו, תמיד האשמים, המותקפים והנושאים בעול התרמית הערבית והפלסטינאית שהצליחה לצייר כאן מצב אבסורדי שבמסגרתו אנו הכובש שבמדינתם. כל זאת כשבפועל, האוייב הפלסטיני, הוא בעצם הכובש את אדמותניו. הוא זה שיושב בארצנו. שהרי מדובר פה על משחק שלם שמפעילות מדינות ערב, באמצעות הפלשטינים, על מנת לנשלנו מארצנו ולפגוע בנו כחלק מהג'יהאד והאיסלאם. וכל עוד אנו ניפול לתוך פח זה ונמשיך לחשוב שיש כאן איזשהו עם פלשטיני ש"מגיע" לו מדינה וכו , כך אנו נקרב את קיצנו כאמור, במהירות גדולה יותר ע"פ תכניתם. שכן, יש כאן אוייב. יש כאן כובש. מדינות ואזרחים, שיושבים בתוך הפתרון למצב שנקרא "ארץ ישראל השלמה", שלולא ישיבתם בה, לא הייתה המלחמה. הם, יודעים זאת. אנחנו, מתעלמים מכך. הם אומרים זאת בפה מלא, שהמדובר במלחמת דת. אנחנו, ממשיכים לנסות להיות עם ככל העמים, להפסיק את המלחמה בכדי לטוס לחו"ל ולא מבינים את מה שהאויב אומר לנו ללא כל צל של ספק: זה לא יפסק. לא תסעו לחו"ל. זה עניין של דת! של משהו, שמעל הרצון "לחיות טוב", ברמה החומרית. כלומר, שזו מלחמה רוחנית. 

ועל זה באמת המלחמה. על השאלה, מה מייצגת אותה פיסת ארץ הנקראת ישראל, אותה עיר שנקראת ירושלים ומדוע כיבושן, מסמל עבור הכובש סטטוס מסויים? והתשובה על כך, שכמובן ברורה, היא שמי ששולט בארץ ישראל ובירושלים, שולט ברוח. מחובר לרוח. ולכן, אין כאן סכסוך על שטח מחייה, על משאבים, או על מי היה פה קודם ומתי זה נחשב לרלוונטי, אלא שהמדובר כאן במעבר לכך. מדובר כאן על אמונה. על כוח, שבכתבי הקבלה מוסבר ככזה שקיים במציאות, ברובדים הכי העדינים שלה, ושבעצם, שולט על הכל. כוח האמונה. ובמסגרת זו של ההתייחסות לארץ ישראל ברמה הציונית גרידא, מוסיפים כתבי הקבלה, מהו ההסבר למקורה הרוחני של אותה חלקת אדמה שעליה כולם רבים. וההסבר הזה, הינו המקור לכל הסכסוך, שבגינו בעצם ניתן להבין שציונות, ללא התוספת העיקרית, של הרוחניות, לא תוביל לפתרון לבדה, כמו שכל גישה אחרת קודמת לא פעלה. שכן, ההתייחסות למקור הרוחני של הסכסוך, היא הנגיעה בלבו. היא היציאה ממעגל הקסמים של שאר הגישות השונות שחוזרות על עצמן. כלומר, שהפתרון לסכסוך ברמת ההתייחסות לארץ כקדושה, כ"הארץ שלנו", מחייבת את הפנמת האנשים שחיים בה, למקור קדושתה. שכן, כל אותו יחס מיוחד שארץ ישראל מקבלת, למרות היותה עשויה מאותה חומרים של כל ארץ ומדינה אחרות, נובע מאותו הקשר של האדם הפרטי, לרוחניותו ומשמעות חייו ברמה הנפשית. כלומר, שאושרו האישי של האדם, מסבירים כתבי הקבלה, הוא חיבור אל נשמתו, אל שורשו, אל רצון, המכונה "ארץ", כשמילת ישראל, מחולקת לשניים, ישר - אל. היינו, שהיא מייצגת את שאיפת האדם להגיע ישירות אל נשמתו, הדבוקה בכוח העליון, רצון להגיע ישר אל הבורא. אך ההבדל שבין תפיסת היהדות את האל לעומת האיסלאם, הוא ביחס. אצלם, הוא נתפס כדבר מה חיצוני ואצלנו, הוא בכלל פנימי. עם זאת, אותה פנימיות שיש באדם הישראלי, היהודי, ששואף לדעת את משמעות חייו ולחוות את נשמתו הרוחנית, מוקרנת לבסוף ע"פ הכתובים, החוצה, כאותה מציאות חומרית, גשמית, שבה עלינו לחבר בין האדמה השלמה, לאדם השלם. וזו, ארץ ישראל השלמה. זו שצריכה להיות מורגשת באדם כחוויית אושר רוחנית, שמצטיירת לעינינו כהעולם הזה, שבמסגרתו אנו חיים פה. בישראל. במקום, שקדושתו נובעת מאותה הקרנה של פנימיותנו, החוצה, כרצון ושאיפה לנחלה של אמונתנו. של תקוותנו, להוביל את כל העולם אח"כ כפי שכתוב כ"אור לגויים", לאותה נקודת התפתחות של מדרגה חדשה במציאות תודעתנו, הלוקחת אותנו הלאה, אל מעבר לחומר כפי שהוא נראה לעינינו כרגע, כהעולם

עודכן לאחרונה ב ראשון, 05 יוני 2016 10:54

פריטים קשורים

השאר תגובה