שני, 04 אוגוסט 2014 10:18

לכבוד תשעה באב

על פי המסורת, יום יבוא, ותשעה באב יהפוך ליום של חג ושמחה ככתוב: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם - ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר - ואת רוחי אתן בקרבכם... והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים" - (יחזקאל ל"ו). זה, יקרה בזמן הגאולה. עם זאת, עד אז, אנו עוברים מדי שנה בשנה את אותו תאריך של 9 באב שבו חרבו בתי המקדש ובכך, אלו ימי אבל על אובדן הגאולה, שעתידה לשוב בצורת בית המקדש השלישי. בצורת משיח. בצורת ארץ ישראל השלמה. כלומר באופן, שבו יתרחש שינוי במציאות שאולי נדמה לעינינו כרגע כ"דתי", כמיסטי, כמשיחי וכדומה, אך דבר זה נובע רק מהדעות הקדומות השתולות בנו לגבי כל נושא הרוחניות והאלוקות. ולכן, חלק בלתי נפרד מהגאולה, היא התפתחותנו האישית, התודעתית, תוך יציאה מכל אותן דעות קדומות שמונעות מאיתנו להתקדם בחיים. שמונעות מאיתנו לראות את האמת הנאורה הנסתרת מאיתנו. אמת, שבמסגרתה אנו חווים גאולה פנימית, של הלב, שהוא הוא, הנקרא בית. והוא הופך למקדש, רק כאשר הוא יכול להכיל בתוכו מציאות של שמחה ולא של עצב. מציאות של גאולה, של אושר. מציאות, המובטחת לנו על פי הכתובים בזמן אחרית הימים בפסוקים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומרי יחדיו ונער קטן נוהג בם...". 

מסבירים חכמים, שכל הקיום הקדוש הזה כבר מצוי, אך אנו, לא יכולים להרגישו ולראותו. כלומר, שבית המקדש מצוי במקומו, שהמשיח כאן, שהארץ שלמה ושבעצם, הכל מושלם. עם זאת, נבצר מאיתנו להבחין בכל זאת בטרם תיקנו את עצמנו. בטרם, שנהיה ראויים לקבל מציאות שכזו, שכולה שלום ורוחניות הן בעם ישראל והן עם אומות העולם והגויים כולם. ממשילים זאת החכמים לאב, שתפר לבנו חליפה והבן שהלך לשחק בחוץ, לכלך את החליפה והחריב אותה. כמה שנים אח"כ, האב שוב קנה חליפה לבן, אך הפעם שוב קרה אותו דבר. הילד, לא השכיל לשמור על החליפה והנה היא נהרסה שוב. באותו הרגע, הלך האב לחייט ובקש בפעם השלישית לתפור את החליפה, אך הפעם, שתהיה מפוארת משתי קודמותיה ומכל חליפה אחרת בעולם. הבן, שראה את החליפה חשק בה עד מאוד, אך האב, לא הסכים לתת אותה שוב, סתם כך. הפעם, הבן יצטרך להוכיח עצמו לאב, עד אשר יוכל להעניק לו אותה, לתמיד. ועל פי משל זה, בשבת "חזון", המתרחשת תמיד לפני תשעה באב, ניתנת לבן גם האפשרות לדמיין את העתיד הזה, הטוב, שאליו אנו צריכים לשאוף. שכן, במשל, האב היה מעניק לבנו את ההזדמנות ללבוש את החליפה פעם בשנה בלבד, באותה שבת חזון. היינו, שהשבת שלפני נקראת חזון, על שום היכולת לחזות, להביט קדימה, למשוך כוח שבאמצעותו אפשר לשאוף לחזור לשלמות על פני השבר. להפנים, שעל פני החורבה, צומחת הטובה. כלומר, שבלי הכרת הקלקול, לא ניתן להשיג תיקון ולכן, אין לראות באבל הזה כשלילי, אלא כאפשרות, כהזדמנות, לפעול למען שינוי עצמנו בכדי לקלוט את המציאות האמיתית כמו שהיא, ושבה הכל טוב ומושלם.

בירושלמי (ברכות ב, ד, ה ע"א) מסופר על יהודי אחד שהיה חורש ופרתו געתה לפניו. ערבי אחד שעבר במקום שמע את קולה ובישר ליהודי כי 'חרב בית המקדש'. לאחר מכן געתה הפרה פעם נוספת והפעם בישר לו הערבי כי 'נולד המלך המשיח'. בהמשך הסיפור ישנה התרחשות ובמסגרתה היהודי הופך למוכר של בגדי תינוקות כדי שהאם של המשיח התינוק תגיע אליו עם הוולד וכך יזכה להכירו, אך עם זאת, הדבר לא מתרחש והתינוק בהמשך הסיפור נעלם. סיבת ההיעלמות, נובעת מצערה של האם על כך שבנה יצא לאוויר העולם דווקא ביום של אבל, שכן, הוא נולד בתשעה באב. לעומת זאת, עצם הולדתו כמשיח, נבעה מהצער האמיתי שהיה לאם על חורבן בית המקדש. היינו, שהצער אכן יכול להוליד מזור, אך אם לא נשכיל להאחז במזור זה, צערנו, הוא זה שגם יעלימו שוב. דבר זה מוסבר על ידי המהר"ל מפראג בדוגמא שלפיה אם יש לאדם כלשהו שני מכרים שאחד שונאו ואחד אוהבו, הרי שהאדם מתרשם יותר מזה ששונאו ובכך, מותיר לדרך הטבעית של הרושם השלילי החזק, לגבור על הרושם החיובי שדווקא אותו אנו יכולים לקחת לתוכנו, ולגבור על הרע. על פני השלילי. שהרי ידוע, שהרע נחרט בנו חזק יותר מן הטוב ולכן, העבודה הפנימית של התעלות אל הטוב, אל הגאולה, דווקא על פני הקושי והחורבן, זו עבודתנו. משם, נסלול את דרכנו אל חוסר התלות בחומריות ובכך, נחיה ברמה שנמצאת מעל הגוף והרשמים השליליים שהוא חווה. כלומר, נחיה ברמת הקיום של הנשמה. שזו, הרמה שבמסגרתה תחשף לפנינו המציאות האמיתית שבה אנו נרגיש את הכל כפי שהוא באמת. כפי שהוא מתואר בתחילת פוסט זה, כגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן


פריטים קשורים

1 תגובה

השאר תגובה