רביעי, 23 יולי 2014 14:28

שובו אחים - בשם ה'

 

קריאה לתינוק שזה עתה נולד בשמו של מי שנפטר, היא מסורת יהודית עתיקה שמטרתה היא להמשיך את היקרים לנו, הלאה בחיינו. וכך, עם הנופלים האחרונים לצערנו בקרבות ישראל, נראה שמסורת זו התפשטה גם לציבור הרחב, שרוצה לתרום את חלקו, לנצח ישראל. לאותם חללים, שלא ישובו אולי עוד בדמות הגוף, אך ברוחם הם ימשיכו בנשמות שאר עם ישראל הקדושות, בתינוקות הנולדים, שבמעשה של מחווה עצומה הוריהם קוראים להם בשמם של הפרחים שלנו שנקטפו. רוחם, תתגלגל בם. בכך שידעו מה מקור שמם, מי היה האדם שעל שמו הם נקראים וכיצד ערכים כגון קדושת ה' והארץ, הם דבר שנמצא מעל חשיבות חיי האדם עד כדי כך שהוא מוכן להקריב עצמו על ערכים אלו. ערכים, שבעם ישראל הולכים בד בבד עם הערך העליון והמקודש של החיים עצמם ושל חיי הזולת. וזה ככה, כי אנחנו עם כזה. בגנים הרוחניים שלנו. שהרי כותבים לנו חכמינו ש "לכל איש מישראל יש נקודה פנימית שבלב..." ולכן, נרצה או לא, אנחנו כאן בתפקיד. אפשר ששמו של התפקיד הזה הוא אולי גם יהודים, או ישראלים, אבל מה שלא נעשה, אנחנו לא כשאר עמי העולם. אנחנו, עם הספר. עם, שמכיל בתוכו גם ברמה הגנטית את אותם אבות קדושים שמוסריותם אינה מוטלת בספק ולכן, ברמת הפוטנציאל שלנו, אנו עם הרוח. זה, שמביא לעולם את הגאולה, את האור, את ההבנה, שיש כאן מציאות שצריך ללמוד ולהתפתח לתוכה, עד שנוכל לזכות כמדינה, וכאנושות, ליום ה'. יום, שכולו יהיה אור והתפתחות תודעתית כמו הזמנים המתוארים בכתבי הקודש כאחרית הימים וכזמן של הדור האחרון, שבו יצא השלום לאוויר העולם, לעולם. 

מספרת אמא, שבנה דביר נהרג ע"י המרצחים באחד המבצעים הקודמים, שביום שבו היא חזרה מהאזכרה עם בתה, היא הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך עוד הלאה. היא זעקה לה' שיתן לה סימן שיש למה להמשיך למרות כל השכול. שבועיים אחר כך, כשהיא והבת הלכו להופעה של מאיר בנאי, נגע בה ילד מאחור. היא הסתובבה אליו, לחייכן הקטן וראתה שהוריו שנמצאים בסמוך, אוחזים בתינוק נוסף שנולד לא מזמן וקראו בשמו "דביר". היא שאלה אותם מדוע הם קראו כך לתינוק והם סיפרו לה שהוא על שם דביר, החייל שנהרג. "אני, אמא שלו", היא השיבה להם. זה, היה הסימן בשבילה שיש למה להמשיך. שהיא לא לבד ושהבן שלה, דביר, ממשיך הלאה. וזה, סימן בשביל כולנו שמישהו, חושב עלינו תמיד, גם כשנדמה לנו שלא. מישהו, עושה משהו בשבילנו, אפילו אם אנחנו לא נדע על זה לעולם. וזה ככה, כי אנו בתוך עם אחד, שברמה הרוחנית שלו, ברמת שמעל החומר, המדובר על נשמה אחת, משפחה אחת, עם אחד מאוחד שבו כל פרט ופרט דואג לכלל, כאילו הם, הוא. שם, מתרחש ה"ואהבת לרעך כמוך", שאליו אנחנו צריכים לשאוף פה, למטה, בגשמיות. ולכן, כל אותם מצבים ותיקונים שעברנו במעמד הר סיני, כגון קבלת התורה והערכים שבה, הערבות ההדדית וכך שכולנו "כאיש אחד בלב אחד", קיימים בנו עדיין ומאפשרים לנו להמשיך הלאה אל העתיד, שאליו אנו שואפים כאותו עם שנבחר להנהיג את העולם. היינו, לקחת את האנושות כולה לחיבור ואיחוי תחת קורת הגג הרוחנית, כמציאות אמיתית. ולא כסתם אמירה, או לוגו נחמד, אלא ממש, כפי שזה נראה בשטח כל יום ויום בישראל. במדינה, שמאפשרת לכל אותם בעלי פוטנציאל רוחני להיות יחד ולעשות, את מה שהעולם מחכה שנעשה, בתת הכרתו. כלומר, שנבצע את תפקידנו שעליו מסופר בספרים הקדושים ונביא את הרמה הבאה של התפתחות התודעה לכולם. תודעה רוחנית. נצחית. כזו שאינה תלויה עוד בחומר, אלא ניזונה מעצם התכונה שלנו "לתת". להזדהות עם האחר. לרצות שיהיה טוב לכולם ולנחם את אלו שלא טוב להם. מזה, ממשיכה הזרימה. זה, חלק נרחב ועמוק עד מאוד מיחודנו כעם

כמובן שאי אפשר במסגרת פוסט זה לפסוח על אותה הלוויה המונית של עמחה ישראל, שבוודאי מכונים יהיו בכל ספר שנכתב ובפי מלאכי השרת, "קהל קדוש", עד האחרון שבהם. שכן, הם כולם באו לחלוק כבוד לחייל הבודד, שכאמור, בעמנו, זו רק אשליה. אין דבר כזה בודד. עובדה היא, שהמוני האדם שבאו ללוויה זו, הם משפחתו. כולנו. אם לא הלכנו, הלכו בשבילנו. זה פועל ככה מתוך האמפתיה שיש לנו כבני אדם נאורים. כעם מיוחד. מוזר. מצחיק. משונה. רגיש. עם, שהמשתייכים אליו, רואים את הדבר שגדול מהם ושנותן משמעות לחייהם. שהרי משמעות, חייבת להיות דבר מה שמעל ולהתקבל ממעלה, כי הינה ערך המעניק לתחתון ממנה, אף את ההסכמה למות. כי אם סיבת המוות היא תקומת העם הנצחי, כבוד ה' בעולם והמשכיות של אלו שחיים פה, הרי ששוה למות למען כך. ואת זה, "יודעת" כל נשמה ונשמה של כל חלל שהלך מאיתנו בגופו. ולכן, כל גופה וגופה שבמערכות ישראל אף היא הינה קדושה ובהפטרותה מן העולם, היא השאירה אחריה מעשים טובים שנשארים כאן לתמיד. והנחמה הזו, היא האוויר שנושמים כולנו. היא האוויר העיקרי של ההורים השכולים, של החיילים הפצועים והנלחמים. ובימינו, אפשר לחוש אוויר זה גם כרוח גבית חזקה של העם, רובו ככולו, המתפכח מהמשך התפיסות השגויות שלו מהעבר ומבין שהעתיד הוורוד, דופק על הדלת ורוצה להגיע, במלוא הדרו סוף סוף, בע"ה במהרה בימינו

פריטים קשורים

1 תגובה

  • קישור לתגובה תותי רביעי, 23 יולי 2014 21:13 פורסם ע"י תותי

    תודה רבה על המאמר שעשיתם על עזה

השאר תגובה