שישי, 13 יוני 2014 08:00

חי - מת - פוסט בעקבות הופעתו של גילי ארגוב בדה ווייס

giliargovבראיון שנתן זוהר ארגוב, אביו של גילי ארגוב, למני פאר לפני שנים רבות, הוא היטיב לתאר את התחושה שמלווה את חייו כנרקומן המכור לסמים קשים, בשתי מילים כמילה אחת: "חי - מת". כך, תיאר זוהר ז"ל, את הרגשתו בעקבות אותה התמכרות קשה שכידוע, הביאה בסופו של דבר ליאוש נוראי והתאבדותו של מלך הזמר המזרחי. של זמר, שבחייו ובמותו, סחף אחריו רבים שרצו לשמוע את קול הזמיר, את הקול המרנן והשמיימי שלו, למרות כל מצבו. עם זאת, ולמרות כל האהדה והאהבה, זוהר לא ניצל ממוות טראגי. האהבה והפרגון, לא הצילו אותו. וכמו שראינו בדה ווייס, כל זה גם לא עוזר לגילי ארגוב בנו, שברגע נדיר בתכנית, גרם לקהל כולו לקום על הרגליים ולמחוא כפיים זמן ממושך. היה אפשר לחוש את האהבה והנחמה שהעניקו הקהל והמנטורים, אך בכל זאת, חדי העין שהביטו בפניו ובעיניו של גילי, יכלו לראות את העצב שהיה גם בעיניו של זוהר בזמנו וכיצד עלולה חס ושלום, ההיסטוריה לחזור על עצמה. שכן, גילי, כאביו, גם הוא נרקומן כבד, אשר מכור לסמים במשך שנים רבות, ובאירוניה מסויימת, מהווה המשך ללא המשך, לאביו אשר כה רבים אהבו אותו. גם הוא, גילי, כנראה מכיר את התחושה הזו, של חי ומת בו זמנית, כפי שאבא שלו הכיר את התחושה הזוועתית הזו, שיש לנרקומן. למי שמכור לסם ואינו יכול להגמל...

הם מסתובבים בינינו. יש אלפים שכאלה. אנשים, שנמצאים במצב הזה של גוף שעדיין חי, אך שפנימיותו מתה. אנשים, כמוני וכמוך, שיכלו להיות במצב אחר אך משום מה הגורל בחר עבורם, מסלול זה של התמכרות. הם, מוכי גורל. חולים, לא חס ושלום פושעים, אלא חולים, שזהו כל פשעם ושלא באשמתם. ומי שלא היה אי פעם במצבם, לא מבין עד כמה זו לא אשמתם. הם, שהיו רוצים לצאת מזה, "להיות כמונו", בריאים, רגילים, יודעים שהם לא ממש בחרו בדרך הזו שבה הם מוצאים את עצמם. דרך, של מחלה! כי כמו כל מחלה בסופו של דבר, היא זו שבוחרת בנו ולא אנו בה. עם זאת אנו, כאנשים שרגילים לסטנדרטים מסויימים של חולי, לא ממש מבינים, או לא מצליחים תמיד לראות כאן עניין של "מחלה", מפני שהיא לכאורה נובעת מבחירתו של האדם. מעצם שימושו האישי בלהסניף או להזריק סמים, עד לכדי תחושת גהינום עלי אדמות שמנהלת את חייו ללא הרף. זאת כאמור, מפני שנדמה לנו שיש כאן אלמנט של בחירה שמבדיל את החולה המכור מן החולה הקלאסי, אך אין זה כך. שהרי המציאות מוכיחה לעינינו שכל עניין הבחירה כאן הוא רק אשליה. האדם, לא באמת בוחר. גם כאן, המחלה בחרה בו והוא נרקומן שלא מרצון. אין אדם שרוצה הרגשה של לחיות ולמות במציאות חווייתו ובטח שכל נרקומן היה רוצה לצאת ממצבו החולה, שאין הבדל בינו, לא פעם, לבין חולה סופני אחר שלקה בסרטן וכדומה חס ושלום. כלומר, שבשני המצבים, עומד ותלוי לו פסק דין של מוות שמתדפק על דלת החיים כל העת ורוצה לכובשם ולכלותם. גם זה וגם זה חולים. ז"א, שזו רק אשליה שנרקומן אינו חולה אלא פושע. הפשע, הוא תוצאה מהמחלה. מהמצב שבו אפשר לראות כיצד נשמתו של האדם נמכרת למוות ואין לו מושיע מאותו רשע שמכונה בחכמת הקבלה "רצון לקבל על מנת לקבל", שזהו מקור כל החולי והצרות שבעולם. אותו מצב, בו ההנאה עצמה מביאה את האדם לסבול ממנה ולחלות, עד שאינו חש כלל בהנאה כלשהי, אלא חי רק למען אותו שד של התמכרות, של הזנה של הרצון הזדוני שלוקח את האדם לאבדון, לסבל והחמצת תחושת מימוש החיים שאליה כל אדם נורמלי מייחל

דוד המלך שנא אותו. עליו, הוא מדבר כאוייבו בתהלים. כלומר, על אותו רצון פנימי וזדוני של לקבל, עם הכוונה על מנת לקבל. שרצון זה, זו המדרגה הטבעית שאליה האדם נולד אך היא גם זו שבסופו של דבר מביאה אותו לכל חולי וצרה בחיים, כאלו או אחרים. כמובן שתחילה, רצון זה של לקבל לעצמנו, בגדר אגואיזם בסיסי, אינו נחשב למזיק או לכזה שיכול להזיק לנו שכן, הוא זה שמפתח אותנו מקטנים, לאנשים בוגרים ומודעים. עם זאת, כיוון שבתור בוגרים, אין לנו המשך של הכוונה כיצד לחיות את החיים נכון וכל מה שאנו מכירים זוהי רק אותה הליכה אחר הרצון לקבל הנאה שנחשב לחומר הבריאה, או אז, אנו מתחילים בעצם לגרום לחוסר איזון בחיינו וגם בחיי סביבתנו שעליה אנו משפיעים וממנה מושפעים. חוסר איזון הנובע מהתמכרות להנאה, עד כדי כך שאנו במצב של הזנת ההתמכרות ולא במצב של הנאה. בחברה המודרנית ובעיקר המערבית, אנו רואים זאת לא רק בתופעת ההתמכרות לסמים, אלא בנושאים רבים גם, כגון התמכרות לאוכל ופחמימות שגובה קורבנות של השמנה, או התמכרות לישיבה מול המחשב, לסיגריות וניקוטין, לנרגילה ועוד. כל התמכרות מזיקה. הנזק, מורגש בתחושתו של האדם, כאילו הוא עושה פעולות בניגוד לרצונו, כך שהמציאות מכריחה אותו להנות. להתענג, מדבר מה שהאדם לא רוצה בו. הוא מתענג כי הוא זקוק. נזקק. הוא מכור. כמובן שיש הבדל בין מכור כזה או אחר ובין האוביקטים השונים והנזק שהם מסבים, אך בבסיסה, כל התמכרות היא כמו להיות בתחושה של אסיר. של כלא. של כפיה על הרצון החופשי של לחיות נורמלי, שנחווית לבסוף כעבדות, לרצון לקבל הנאה. רצון, שללא התיקון שהוא מוכרח לעבור ושעליו מדברת היהדות והפנימיות, הוא מוביל את האדם לא פעם לסוף, לא טוב. לחיים, בלתי מאושרים

תיקון, הוא מה שאנו זקוקים לו ומה שהקבלה יכולה להציע לכל אדם, לחולים ולבריאים. כלומר, אפשרות לרפא את הרצון לקבל שעובר ממצב של התפתחות נורמלית לרוע שכנגדו כאמור, מבקש דוד המלך עזרה מהכוח העליון. שכן, מי שברא את הרצון הזה ומי שמשגיח עליו, הוא גם זה שיכול לסייע לאדם להתגבר עליו. האדם לבדו, בכוחות עצמו כביכול, לא עושה דבר לבד ולא יכול לעשות. כי כמו שמסבירים לנו החכמים, יש רק כוח אחד ששולט בכל ומשום כך, רק הפניה אליו יכולה לסייע לנו. הוא זה שיכול לסגור את אותה תהום שבה אנו נמצאים, שאליה אנו חוששים ליפול ושממנה אנו חוששים לצאת, כי היא שם תמיד כמו שד. אותו רצון לקבל זדוני, שצריך ריפוי. ומי שברא אותו, יכול לתקנו, היינו הבורא. עם זאת, כפי שאנו רואים שכתוב בתורה ש"פרעה הקריב", גם כאן, אנו אכן יכולים לראות כיצד אותה מציאות רעה של החיים, יכולה לשמש אותנו בכדי להתקרב למצב ההפוך ממצבנו. למצב של בני חורין. כי כפי שאנו רואים, הרי שההשגחה מובילה כל אחד ואחת לפי שורש נשמתם וגורלם, לכך שהם יפנו לנתיב האמונה שמעל הדעת, במסגרתו הם מבקשים עזרה מאותה מהות שאינה גלויה אליהם. מהבורא. הוא, זה שמוציא את האדם מהסבל של עבדות האגו שזוהי עבדות מצרים הקשה. גלות, שאולי תחילה מורגשת בצורת "פרעה הטוב", שכאמור מאפשר לנו התפתחות בחיים, אך כשהוא מת, צץ "פרעה הרע", זה שלא ידע את יוסף. הוא, לא מכיר את התוספת הזו של הרובד הרוחני ולכן, כל מה שהיה לנו טוב, הופך מתישהו לרע איכשהו, תחתיו. וכנגדו, אין לנו בררה אלא לבקש עזרה מלמעלה. לבקש תיקון, כך שלא נהיה במצב שבו אנו עומדים להיאבד, אלא שנהיה במצב שבו נשיג את המטרה שלשמה אנו חיים, שזוהי הנאה אמתית, שאינה מתכלה בהתמכרות וחולי שמצערים את חיינו ואת חיי סביבתנו, בכל צעד ושעל, כפי שקרה לאביו של גילי ארגוב, זוהר ארגוב, וקורה לאלפי אנשים, גם עכשיו, בארץ ובעולם כולו

 

 

 

 

עודכן לאחרונה ב שישי, 13 יוני 2014 13:28

15 תגובות

השאר תגובה