"שם", מסביר המקובל בעל הסולם "יורה על השגה". זאת אומרת, שכאשר אנו מכנים דבר בשמו, פירוש העניין הוא שאנו משיגים במציאותו של הדבר, בכל רמה שהיא. כך אנו בעצם מכנים בשמות ומילים (הגדרות) את הרגשותינו, רצונותינו, מחשבותינו ובכלל, על ידי שמות שאנו נותנים לכל הסובב אותנו ומתרחש בנו, אנו מתקשרים. הן עם עצמנו והן עם האחרים. דוגמה ראשונה לנושא זה, ניתן לראות כבר בספר "בראשית", אשר בו חווה "אם כל חי", מעניקה שמות לשאר החיות. היינו, שהיא מזהה את התכונה העיקרית של כל חיה ובהתאם, מעניקה לה את שמה. ולפי זאת, המשיג את הממשיות שבמימד הרוחני, כקשר אל הקב"ה, הוא מי שמכנה בשמות, המכונים "השמות הקדושים", את המדרגות של ההשגה שלו, בקשר אל הכוח העליון. זה, שבכלליות מכונס ב 10 שמות של עשר ספירות שהן כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, אך אלו כאמור, הן הספירות המהוות הסתכלות כללית על פרטיות ההשגה. כך שבבחינת הדברים לפנימיותם, יש בכל ספירה וספירה שמות וכינויים, גימטריות וחישובים, היורדים לעומקה של ההשגה. והבסיס לכל, הוא השם הקדוש הידוע בן 4 האותיות, כבסיס לכל שם ודבר. עליו, מורכבת כל המציאות, כל השמות, כל ההשגות, הן הגשמיות והן הרוחניות, כי הוא מהווה את כל המציאות כולה, על כל מה שבה.

קריאה בשמות הקדושים, פירושה השגות עליונות של מי שהשיג קשר עם הבורא, כפי שמסבירים לנו המקובלים. שהם אלו שהשיגו קשר זה, תוך שהם הותירו לנו כתבים וספרים עם כל אותם שמות קדושים. שמות, שאנו קוראים אותם כמובן בפשט כתורה וחומש, אך מעבר לכך, העיסוק בנושא זה נמצא גם בשאר הכתבים. בסידור שהותירו לנו חכמינו ז"ל, בגמרא, בתלמוד, בחסידות ובכלל, כל המטרה היא שנשיג את ההשגות, שהשיגו החכמים. שכן, הם סיפרו לנו על מידת הקשר עם הכח העליון, כמטרה שעלינו להציב לעצמנו ולהשיג. וכאשר אכן ננהג לפי הנחיותיהם נבין ונחוש את מה שהם דיברו עליו ועסקו בו, כמעין מערכת יחסים שיש לנו עם האלקים. מעבר לכך, כל הקשור בקמיעות, אמונות תפלות וכדומה, אין מקומם בחכמת הקבלה הריאלית, בגישתה אל המציאות, למרות שהיא עוותה ומעוותת על ידי רבים העושים בה שימוש כביכול, למטרתם האישית. עם זאת, כל בר דעת מבין שאין אדם או בריה כלשהיא יכולה להביא לשינוי בבורא הכל יכול או להשפיע על הכוח העליון, על ידי פעולה כל שהיא כגון קריאה בשמות קדושים. הבורא, כשולט על הכל, שיודע הכל וברא את הכל, אינו מושפע ממעשי התחתונים ובטח שלא ממעשים המונעים מבורות, ממטרת רווח, מפרימיטיביות וחוסר הבנה של הקבלה וכל הדברים. ולכן, מה שמוכר לנו כקבלה מעשית, בצורה הפרימיטיבית שלה, אין לה מקום ביהדות וכל טיבה הוא רק במעין השפעה פסיכולוגית קלה, על מי שנדמה לו שהוא "מאמין".

להאמין בה', זה אומר שאנו מאמינים שהוא אחד. שהוא הכל וכל יכול ודבר לא יכול לפעול כנגדו כי הוא המשגיח ממילא וממנו הכל בא. ומה עוד, מוסיפים לנו כל חכמי היהדות ובעיקר הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל, שאנו תמיד צריכים לזכור את מטרת הבריאה; הבורא, הוא טוב ומיטיב. ולהאמין בו, זה אומר להשיג במידת ההטבה הזו שהוא רוצה להעניק. כך שהמשיג את אותו הטוב כמציאות חייו, מכיר באותם שמות קדושים כאמור, כקשר שלו אל המערכת הרוחנית. כקשר אל האלוקי. עם זאת, סתם אמונה ש"יש בורא", היא שלא פעם מביאה לכל אותה "תעשיה" סביב אמת טהורה זו, כי כמובן אמונה סתמית, אינה שונה מאמונה במקביל בשדים, בחייזרים ובשאר דברים תפלים. שזו הגישה שיצרו אנשים עם השנים מתוך סיבות שונות ומגוונות, תוך הקניית הביטוי "קבלה מעשית", לכל אותם מעשים פסולים. מעשים, שמצביעים דווקא על חוסר האמונה והבטחון בה', אם האדם נזקק לכוון את הבורא למה טוב לו ומה רע לו, כאילו שהדבר כבר לא ידוע בשמיים. היינו, שממילא "מלמעלה" מצבנו הוא כפי שהוא ולכן, המחשבה שיש ביכולתנו להשפיע על המצב באמצעות גישה שטותית, פרימיטיבית, היא אינה קבלה מעשית. אלא שקבלה על דרך זו של עשיה, היא השגה ממשית כמוסבר, בשמות הקדושים בפנימיות לבנו, כיכולת לקבל (!) קדושה ואפשרות ללימוד תורה, לקיום המצוות, ולא לכל הקשור כסיוע בפרנסה ושאר דברים גשמיים. שזו, תפילה אלמנטרית של האדם שחש בחסרונותיו החומריים. והרוחניות, האלוקות, הקבלה ובכלל כל הקשור ביהדות, רוצה לכוון את הישראלי לראות עובדה פשוטה לפיה ה' הוא האלקים, הטוב והמיטיב. ואת ההטבה, אנו זוכים להרגיש ולראות רק כשיש לנו "כלים" (חלק המעשי), לחוש בחוויה הרוחנית.