הזהר, כספר המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), בנו וחבורתם, הוא הספר הבסיסי ביותר בחוכמת הקבלה, אחרי ספרי הראשונים יותר, כספר היצירה ורזיאל המלאך. הזוהר, הוא שהתחיל את החוכמה. ובהתחשב בכך, כמעט כל כתבי המקובלים שאחר כך, כמו גם שאר כתבים רבים ביהדות, נוהגים לפרשו, לצטט ממנו, להביא את דברי הספר ולראות בו, כמייצג לחכמת האמת, שמוכרת גם בשמות הקבלה והסוד, שמובאים בזהר, בצורת דברי אגדה. דברים, שנכתבו עלינו ועל נשמתנו, אך אנו פשוט לא מספיק מוכנים כדי להבחין בכך. היינו, שאנו עוד לא בשלים מספיק כדי להבין ולהבחין, באופן בו הכתוב שבספר, קשור אלינו ולנשמה שלנו, כבני אדם בעולם

אגדה, מסבירים חכמינו, היא מלשון איגוד של עניינים לדבר אחד ולא כפי שנדמה לנו, שהמדובר בבדיה, כגון אגדות הגויים. שאצלהם, אלו הן אותן יצירות כפנטזיה, שלרוב שאבו את עלילותיהן ודמויותיהן מכתבי היהדות, ובין הכתבים הללו, גם מספר הזהר. אותו קובץ של פירוש על חמשת חומשי תורה, המביא את הפנימיות שבחומש, למי שמבין וחכם דיו להבין על מה מדובר. ומי שלא, כמו שקרה ואכן נחשפו לספר הזה רבים שלא היו אמורים להיחשף אליו, והם שהביאו את הצד המעוות, של הבנתם את האגדה והסוד לשם עשיית רווח כספי, הון וכבוד, חברתי אישי או פוליטי, תוך עיוות האמת. בזדון או בשגגה.

ועם כל זאת, מסביר המקובל הידוע הרב אשלג, שנתן את הפירוש לספר כ"פירוש הסולם", שבטרם מלאכת הדפוס, לא היו דברי העיוות הללו יכולים לעלות כלל על הכתב מטעם שרלטנים ומטעים, שכן לא היה אינטרס להוציא הון, לשם כתיבה. אך תעשיית הדפוס, שהביאה לעולם את היכולת להעביר דברים להמונים ובזול, כתעשיה, איפשרה את העיוות של דברי הספר וכן את דברי האגדה. כך שמי שעד היום התרשם מהזוהר והקבלה, התרשם לא פעם מדבר מה שהוא לא מדויק ואף מוטעה, כי אלו שנתנו פירושים שקריים לדברים, הם המקור הבלתי מהימן של הספר לרוב, מלבד יחידים שפירשוהו כראוי כגון האר"י הקדוש, מתוק מדבש, הסולם וכדומה. כל השאר, שמציירים את עשר הספירות של הספר כספירות בגוף אדם, או חושבים שדבריו הם קסמים, הם שהביאו להחרבה, של מה שמתחיל כיום ומזה זמן, להיות מובן

כך שכבר כמה זמן, מאז שנחשף פירוש הסולם ואחרים, אין צורך בכתבי הדפוס השקריים של כותבים יותר או פחות ידועים, על דברים שאינם נכונים. שכן, הזוהר, שעוסק בנו ובנפשנו, היינו, ברוחניותנו ובנשמתנו, אינו ספר של כישופים ושל מעשיות כמשל ואגדה בדויה. אלא שהספר, מסבירים חכמים, עוסק ומתאר מצבים שעוברים עלינו, במערכת האלוקית, כמה שמכונה "השגחה". ואנו, במידת השגתנו בממשיות מערכת זו, כך נבין מדברי הספר כשנקרא בו, את הדברים נכונה. ואם אין לנו קשר עם ההשגחה, עם החוכמה העליונה, הדברים יצטיירו לנו, כדברי העולם הזה, בצורת דימיון או עיוות האגדה. כשכאמור אין שם תיאור של דבר בחומר העולם הזה וגם לא של מיסטיקה, אלא של גילוי ההסתרה. זו, ששורה עלינו כל עוד לא למדנו קבלה ואנו מצויים בחשכת העולם הפרימיטיבי והמיושן. זה, שבטפשותו עוד חושב שיהדות ורוחניות הם מתן ברכות, יצירת קמעות, נקיטה במנהגי חשש מעין הרע, תוך אמונה בבורא עולם, אבל לא בשונה מאותה אמונה גם בשדים וחייזרים, כחלק מהקיים. וזו, כמובן לא היהדות הנאורה, של הנשמה, בה עוסק הזוהר, ובכלל הקבלה, אלא שזה העבר החשוך של טעות והטעיה