כל מטרתה של היהדות, על כל גווניה, היא לקדם אותנו באופן כללי למצב כלשהו, למעין הכרה בדבר מה, שאנו אמורים להכירו. ומצב זה, מכונה בספרי החכמים השונים, בדרכים שונות שמתקשרות לנו באופן אוטומאטי בראשנו, לכל הקשור בדת. לא פעם, יש לנו כאנשים החיים בחברה חילונית, אף דחיה מתיאורים שונים הקשורים לקדושה ולאלוקות. עם זאת, ניתן גם להתייחס להשגת המצבים המתוארים בכתבי הקודש כ"רוחניות", גם ע"י הביטוי הפופולארי המוכר "מודעות עצמית". שכן זה, כל מה שרוצה לגרום לנו בעצם, ספר התורה. היא ושאר הספרים שנכתבו עליה, כולל כל ספרי הסוד והקבלה כגון הזוהר (המפרש ומסביר את חמשת החומשים בדרך הפנימיות). והרי ידוע, ש"תורה", היא מלשון "הוראה" ומלשון "אור", היינו, שהיא "מורה על האור" לאלו שתרים אחריו, או כאמור, היא הדרך להתפתחות. היא המפתח והמדריך, להשגת התקדמות ברמת המודעות העצמית. כי על ידיה, אנו משיגים הארה על מצבנו, על חשכת מודעותנו הנוכחית, ובכך יודעים ומבינים כיצד לצעוד אל המצב הבא שלנו. זה, שמקדם  אותנו בעוד צעד למה שמכונה בשפת הסוד "גמר התיקון". שזהו, המצב שבו האדם בעצם השיג מודעות מוחלטת לקיום. כלומר, לעצמו, למציאות שסביבו כטבע כולל, לזולת וכמובן, לאלוקים. וברור שבלי גילוי אלוקות, אין זו מודעות. כי אלוקות, ע"פ הסוד, הוא מונח המבטא את כוח הטבע כולו ככלל כ"הטבע", בה"א הידיעה. ולכן, המשיג מודעות מוחלטת, מגלה בעצמו שהטבע, הוא דבר אחד כללי ותבוני שמורגש בו בצורה של מודעות לאלוקים. כלומר, מודעות, ל"הטבע", כחלק מפנימיות האדם שמשיג את הדבר

"צדיק", מבארים החכמים, הוא האדם המודע. עם זאת, הדרך להשגת מדרגה עליונה זו של "צדיק גמור", עוברת לפני כן דרך מדרגות שונות שתחילתן בהסתרה. וברמה זו, של הסתר על יכולת ההתפתחות לרמת מודעות גבוהה, פוסע האדם בשבילים שחושפים בפניו אט אט, במידת התכווננותו, את דרכו אל האור. היינו, את העובדה שיש אלוקים ביקום הזה, בעולם, שבו צריך להאמין כ"המשגיח" או כמו שכתוב ש"אין עוד מלבדו". ומפני שהוא נסתר מאיתנו ולא נמצא ברמת המודעות שלנו, עלינו לתקן עצמנו ולצאת מבועת מודעותנו הצרה, להכרה במה שמחוצה לנו. כלומר, להכרה באחדות האל, בפנימיותנו ובחיצוניותנו. זאת אומרת, שהטבע, כתבוני, משגיח על דרכנו ליציאה מתוך המצב הצר שלנו, לצמיחה רוחנית. כזו, שתוליך אותנו בדרך של תיקון, עד לגמר התיקון. כאשר תיקון, הוא מושג העוסק בתפיסת המציאות שלנו, שאותה אנו מתקנים ממודעות צרה, לאינסופית. מהכרה בעצמנו בלבד, להכרה בטבע כולו. שבזאת, מושגת מטרת התורה הרוצה להובילנו לכך שנחיה במידה המוכרת בביטוי "ואהבת לרעך כמוך". שכן, מי שמחובר לטבע, משיג את האלוקות ונמצא בהכרה לכך שהכל זה נשמה אחת, הוא מי שמזדהה עם הזולת, כאילו הוא הוא. שהרי כל הנשמות ע"פ התורה הן נשמה אחת, שאחר שבירת הכלים המתוארת בקבלה, התפצלה הרגשה כללית זו של  אחדות, להרגשות של פירוד ועצמיות. ולכן, השגת מודעות אמיתית, היא תמיד תלויה במה שמחוצה לנו שאלו הן נשמות הזולת. נשמות, שהן חלקי נשמתנו  אנו. בהן, נמצאת ותלויה התפתחותנו. שם, מושגת האמת של אהבת הכלל מתוך חיבור אליו, עד כדי השגת המהות הרוחנית, שהוא האלוקים כמשגיח תבוני, על הכל. כלומר, שמושגת מתוך אהבת הזולת, אהבת ה', כמצווה סופית. ושם, נמצא גמר התיקון של כל אחד ואחת ושל העם והאנושות בכללם

מצוות, ניתנו בכדי לצרף בהן את ישראל. כך מסבירים החכמים את מקור המילה, מארמית, כ"צוותא". ומושג "ישראל", הוא כידוע ע"פ חכמת הפנימיות כמושג המתאר את התכונה שביכולתה להתעלות בהתפתחותה ולהשיג את אותה מודעות ב"הטבע". התכונה המנוגדת לכך, היא תכונת הגוי. שהגויים, כשאר אומות העולם, הן תכונה רוחנית הנוגדת לישראל. קבלת בעל הסולם, מכנה את התכונות גם כאגואיזם (הרגש רצוני האישי) לעומת אלטרואיזם (הרגש רצון הזולת). ולכן, כשאדם מוצא בתוכו את תכונת הישראל שבו, שהיא אותיות "לי ראש" ע"פ הזוהר, הוא יכול להשיג קשר לאלוקי. ויהודים, כהעם הנבחר, הם תחילה. היינו, שלנו ניתנה מעין חוברת הדרכה, כ"מורה על האור", שמספרת לנו על המציאות הרוחנית של נשמתנו, בקשריה עם האלוקות. אנו, תופסים זאת אולי כסיפור היסטורי או תיאור יפה, אך ע"פ החכמים, אין זה עניינה של התורה. היינו, שעניינה הוא עיסוק בפנימיותנו. בנפשנו ונשמתנו. ואם נתקדם ונהיה נאורים, כך נוכל לקרוא זאת בתוכה ונקבל את אותה הכוונה. עם זאת, כבר מתוכה נגזרות המצוות כחלק מאותה הכוונה המתקנת אותנו בכל פעם ופעם שאנו מקיימים אותן. שהרי, מצוות כידוע, הן ברכה והודיה על דבר מה ולמי שמחוצה לנו. ומה שמחוצה לנו, הוא הקב"ה, אשר לו אנו מחוייבים להודות במידה ואנו רוצים באמת להתחר למשהו, מלבד האגואיזם שלנו. מלבד אהבת עצמנו וסיפוק רצונותינו המיידים, כמו כל בהמה. כלומר, שאם אנו חפצים באמת בדרגת האדם ובהתקדמות ללמודעות גבוהה ומימוש חיינו, יש לנו דרך העומדת לנו כשביל. וממנה, כמו גם מתוך המצוות הבאות מתוכה, תתבהר לנו התמונה אט אט ככל שנתמיד. שכן, קיום מצווה מחייב את האדם לצאת לרגע מעצמו ואו אז, לחזור לביצוע הפעולה. ועם כל טיפה כזו, נכנסת לתוכנו עוד ועוד רוויה של אור התורה, של ההבנה בטעמי המצוות, וכמובן, אם הוספנו לימוד על כל זאת, נחוש בברכה האמיתית על כל ביטוייה, אם פופולריים וחדשים, ואם אלו שמוסברים על ידי התורה וחכמיה