על פי תפיסת המציאות הקבלית, אין דבר במציאות מלבד הבורא בעצמו, כפי שכתוב ש "אין עוד מלבדו". עם זאת, מסבירים החכמים, שעניין הבריאה, כתוספת כביכול על הבורא, היא אינה דבר מה שפוגם לכאורה בבורא כדבר היחיד שקיים, שכן, מעצם היותו אין סופי הוא אינו נחסר מדבר בבריאתו. כלומר, שעל פי אותם ערכים שבהם מודדים את המציאות הרוחנית, דבר הבריאה, כיצירה שאותה עשה הבורא, היא חלק בלתי נפרד ממנו, מהבורא עצמו. ובמסגרת התיקון שלנו, מתפיסת מציאות של ערכי מימד החומר, לערכים של רוח, עלינו לשוב ולחוש בכך. בזה, שרק הבורא קיים ושאין עוד מלבדו. זו המציאות האמיתית. ושאר העניינים שבמציאות, המה רק פחיתות של הרגשה זו, של שלימות, אשר לגביה מוצרך תהליך התיקון. כלומר, תיקון תפיסת המציאות שלנו, מהרגשת ה"אני" שלנו, השקרית, להרגשת הבורא, כפי שמוזכר בדיבר הראשון, כאותו "אנוכי", שהוא המציאות לאשורה. כלומר, שהשתלשלנו הנה מדרגת הרגשת מציאות הבורא השלמה, להרגשת תפיסת המציאות של העולם הזה, שנחשב כבריאה, ביחס לבורא ולכן, כל עניין הבריאה עצמה, הוא אינו אלא רק שאלה של הכרה, במקור. כך שידיעה אותו, היא האחיזה בתפיסה הנכונה. וידיעה חלקית שלו, דורשת תיקון. ומחלקת לנו חכמת הקבלה את המציאות כולה לשלושה חלקים עיקריים שמהווים את התמונה הכוללת שדרכה, נוכל להבין מאין באנו ומה עלינו להשיג. כל שאר המציאות, מצויה במסגרת שלושת החלקים הכוללים הללו הנקראים

עצמותו

אין סוף ברוך הוא

הנשמות

עצמותו, הוא אותו מצב ראשוני שלגביו אין לנו כל השגה ולכן הוא נקרא כך. היינו, שזה הוא בעצמו. לפני המצב הנ"ל, לא נברא דבר ולכן, אין כל אבחנה, מלבד הכינוי "עצמותו", כמקור לכל הקיים וכקדמון לכל המציאות. מעצמותו, מתפשטת ויוצאת מחשבת הבריאה ובה מתקיימת כל המציאות כולה, הנחשבת כפחותה יחסית לעצמותו, כך שהוא קדם לה וראשוני אליה, כסיבה ותוצאה. ואותה מחשבה, הנקראת באופן כללי אין סוף ברוך הוא, היא ההשגה השלמה של סך כל המציאות, השרויה כמחשבתו של הבורא ונקראת "רצונו להיטיב לנבראיו". כלומר, שכאשר אדם משיג קשר עם הרוחניות, הוא נחשף למחשבת הבריאה שפועלת כלפיו, כאותו רצון הבורא להיטיב, שזו סיבת הבריאה. לפני כן, במסגרת תפיסת המציאות של העולם הזה, אין האדם יכול להרגיש את מחשבת הבורא כטובה כלפיו, שכן, אין לו קשר עם מחשבה זו, או נכון יותר, שהיא פועלת עליו בהסתר. וההסתר, הוא חוסר האיזון שמורגש באדם בסופו של דבר, כתחושה רעה שהוא חווה כך או אחרת במסגרת חיי העולם הזה. לעומת זאת, גילוי של מחשבת הבריאה, שפירושו, כניסה למימד הרוחני של תפיסת המציאות, מתגלה באדם כברכה. כאין סוף של טוב, שבא מעצמותו. ולכן, מסבירים חכמינו שפעולותיו של עצמותו, על בריאתו, מעידות על כוונותיו מלכתחילה, מבחינה תבונית. הדבר מוסבר היטב במשפט "כלום יש לך נותן מה שאין בו?!", המתייחס לכך שלא יתכן שמעצמותו לא התפשטה הכוונה להיטיב, אחרת לא היה מי שיחוש בכך. ולכן, אם אדם יכול להשיג הרגשה זו, תפיסה והכרה שכזו, הוא יכול להעיד על קיומה ככוונה במציאות. עניין, המוכר כ"סוף מעשה במחשבה תחילה", שמצביע על דבר מה תכליתי ולכן, תבוני. למרות זאת, אין זה אומר שעצמותו הוא טוב, רע, נבון, או חס ושלום פחות מכך, אלא שאין בו כל אבחנה ושזו, רק המציאות המורגשת במי שמתקן עצמו ומשיג בכך קשר עם הרוחניות על ידי איזון מולה. הבורא במקורו, לכשעצמו, נותר בשם "עצמותו", שמתווסף אליו הכינוי לא פעם "יתברך", אשר רק פעולתו, מורגשת בנו. ופעולה זו, של "ברכה", נקראת המחשבה המתפשטת ממנו ומי שחש בה, הם הנבראים. הנשמות. כאשר הקשר שלהן, אל עצמותו, הוא דרך אותו מימד של השגת ברכתו, המצויה במחשבתו. מתחת לכך, האדם חי בהסתר מוחלט ובחוסר הכרה ומודעות, למה שמנהל אותו. ותהליך התיקון המוכר מחכמת הקבלה, הוא תיקון ההרגשה, לכדי כך שנחוש באמת במה שמנהל אותנו, שזו אותה מחשבת הבריאה, אין סוף ברוך הוא, שדרכה אנו מממשים את רצונו, להיטיב לנו. נבראיו

מציאות, היא צורת הכוח הפועלת על האוביקט שתופס אותה ואוחז בה, בהתאם לקליטתו אותה. וכאשר אדם מתקשר אל מחשבת הבריאה, הוא כבר בעל יכולת לקלוט את הרמה הרוחנית של החיים ובמסגרת זו, הוא חי במה שהיא מציעה כמציאות ממשית, כפי שהעולם הזה מציע לנו את מגוון הפרטים שבו. וכפי שהעולם הזה מורגש בנו בצורה שבה אנו קולטים אותו כחומרי, גשמי, פיזי, בהתאם לחושים שלנו המאוזנים כלפיו בגוף, אזי כשאנו כבר בכלי של נשמה, שהוא הגוף הרוחני, אנו קולטים עם החושים הרוחניים את מה שהעולם העליון מציע ועושים בו שימוש, בדומה לשימוש שאנו עושים במה שכאן מוצע לנו להנאתנו והשרדותנו. ובכל זאת, יש הבדל ניכר בין הכלי הרוחני, לכלי הגשמי, שנקראים שניהם כאחד "רצון לקבל הנאה", שזהו חומר כל הבריאה. וההבדל בין רצון לקבל גשמי, לרצון לקבל רוחני, תלוי במידת התיקון שעשה האדם על הרצון. ברמת העולם הזה, רצונותינו בלתי מתוקנים, סופיים וחל עליהם עקרון ההתאיינות, כך שכאשר הרצון שלנו, המורגש בנו ככלי של חסרון, מתמלא בהנאה, אזי התענוג גורם להתאיינותם, הן של הרצון והן של ההנאה. כמו אדם שאכל וכבר אינו חש ברעב או בתענוג מטעמי המאכלים, מרגע ששבע. לעומת זאת, בכלי הרוחני, הקרוי נשמה, הטעם שטועם האדם מן המציאות העליונה, פועל עליו בהתאם למתחולל בה ולכן, התענוג מורגש בו כאין סופי, בהתאם לאינסוף המצוי ברוחניות. היינו, שההבדל המרכזי שבין העולם העליון, למימד החומרי, בא לידי ביטוי במוגבלות הדברים וסופיותם. אך כאמור, מקובלים, שכבר הצליחו להתקדם בהתפתחות ההכרה ולאחוז במה שהם מספרים לנו עליו בספריהם, מסבירים שהמציאות האמיתית היא, אין סוף ברכה. והקושי שאנו חווים במסגרת העולם הזה המורגש כהפוך מברכה לא פעם, נובע מניתוק מהאינסוף. הוא נובע מהסתרה, של מה שיכול להיות באמתחתנו, אך אנו לא יכולים להבחין בכך, בטרם איזונונו הראוי, מול הבורא. שהוא, הוא הרוחניות. כלומר, מחשבתו, המייצגת אותו. שכן, יש להבין, שאופן הרגשת המציאות שלנו והדרך שבה אנו מעידים על העולם, היא סובייקטיבית ומוגבלת בכך שאין אנו אף פעם יכולים להגיד משהו, על דבר מה לכשעצמו. כלומר, אין באפשרותנו לאחוז במהות, אלא רק באופן שהיא פועלת עלינו. ופעולת המהות, מורגשת בנו תמיד בהתאם ליכולת קליטתנו, כמו החושים שלנו למשל. ומשום כך, מחשבת הבורא, מייצגת אותו ונחשבת כצורת פעולתו כלפינו, ממש כמו שאנו בוחנים דברים בעולמנו זה. זאת אומרת, שגם בעולם הזה, אנו לא תופסים מהות, אלא את צורת פעולתה כלפינו, על פי חושינו והמבנה שלנו, כך שגם כאשר אנו שופטים אחר לדוגמא ואומרים שהוא קמצן, או וותרן, כפי שמסביר בעל הסולם, אין זה אומר שזהו האדם שמולנו. זו, צורת הופעתו כפי שהיא מורגשת, בנו. משם, אנו אמנם מנסים להסיק מסקנות על המהות. אך אין דבר שאפשר להגיד על מהות הבריאה, מלבד כך שהיא כולה חומר המכונה "הרצון לקבל הנאה". שהרי זו, צורת התגובה של הבריאה, לקיום. שאיפה לאיזון, ברמות של דומם, צומח, חי ומדבר, המהווים ביטויים שונים של רצון להנות. של רצון, לקבל הנאה שאינו רוצה לסבול. שנמנע מלצאת מאיזון ועד כמה שאפשר, להיות באיזון. זו צורת הפעולה המורגשת מהבריאה. ובכדי לא להיות תחת התלות של הרצון הזה ולהשיג קשר עם עצמותו, הנשמות מקיימות את קשרן עם מחשבתו. עם הקב"ה. אליו, בו, יכולה לחוש נשמתנו וממנו, אנו מקבלים מענה. ממנו אנו מקבלים הכוונה, לתכלית הנרצית שהיא רצונו להיטיב לנבראיו. זאת, פעולת מהותו עלינו, כשאנו משיגים קשר עמו. או נכון יותר, תגובתנו לקשר עמו שכן, כל תפיסת המציאות כולה, הוא אינו אלא עניין של תגובה, המתחוללת באוביקט שתופס את המציאות, שמגיב אליה, מעצם המצאותה מולו והיותו בה

 

אם כן, הדבר הקדמון ביותר שאליו ניתן להתייחס כמהות הראשונית שממנה השתלשלה הבריאה, הוא עצמותו. הוא, מורגש בנבראים על ידי השגת הקשר עם מחשבתו, שהיא אין סוף רצונו ברוך הוא להיטיב, כפי שמעידים עליו אלו שהשיגו קשר עמו ונקראים בעלי השגה רוחנית. אנשים אלו, לא חדלו מלחיות בגופם הפיזי, אלא שההזדהות שלהם עם ה"אני" שלהם, תוקנה מגשמית לרוחנית. כך שאדם שמתקן את עצמו, ממשיך לאחוז בעצמיותו הפסיכולוגית, שברמת הנפש הבהמית שבו, אך האני שלו, מזוהה אצלו כבר עם הנשמה, או עם חלק ממנה. שזהו אותו חלק שהאדם הצליח לאזן מול כוח הבורא ובכך, השיג קשר עמו. הקשר, בא לידי ביטוי באדם בצורת הרגשה טובה, באותו כלי של נשמה שאינו קשור למימד העולם הזה, כך שכשהגוף מת, הנשמה, ממשיכה בנצחיותה כמקדם. ולכן, האדם שמתקן את עצמו, חי לנצח מבחינת הרגשת עצמיותו, כרצון לקבל הנאה אשר תיקן עצמו, לכדי הרגשת המציאות הרוחנית. מציאות שבמסגרתה, מתאפשר הקשר עם מקור הבריאה, היינו, עם הבורא. וקשר זה הוא השיתוף עם אין סוף מחשבתו כרצון להעניק מילוי בלתי נגמר. שכן, הוא, הרצון לתת, להשפיע. ואנחנו, בריאתו, עולמו, שזהו הרצון לקבל את שפעו, הנקרא בריאה. השפע, היא אותה מחשבה תכליתית כיצד להביא את הנברא אל המצב הטוב ביותר שאפשר שזהו גילויה של מחשבת הבריאה, תחילה בהסתר ואח"כ בגילוי. וההפרש שבין הסתר לגילוי, תלוי במידת התעוררות האדם, בשלותו והתפתחותו למדרגה הבאה של תפיסת המציאות, עד למצב הסופי הקרוי גמר התיקון. מצב שבו, הסתיים כל התיקון ומחשבת הבריאה בכללותה, יוצאת אל הפועל בצורת מציאות שכולה הרגשת הבורא כ"טוב ומיטיב". הטבתו התכליתית, היא החוק השולט במחשבה המתפשטת מעצמותו ולכן, נקראת גם "השגחה". זאת אומרת, שכל אחד ואחת מנותבים באופן תבוני, לכדי תכלית שעניינה אושר מוחלט, כחוק מציאות. אך הרגשת ההשגחה, תלויה במידת ההסתרה ששורה על האדם. גילוי ההשגחה, הוא גילוי החוקיות הרוחנית, המכוונת אותנו למטרה הטובה. איזון מול חוקיות זו, היא פעולת התיקון שהאדם לוקח על עצמו במסגרת התעוררות לשינוי, מתפיסת המציאות של העולם שלנו, לתפיסת מציאות רוחנית. ובספרי החסידות, מכנים הכתבים את תחילתה של התעוררות זו כ "נקודה פנימית שבלב". חלק, הנקרא חלק אלוקי ממעל, שמתחיל להאיר באדם ודוחק בו לחפש את הסיבות להתרחשויות שבחייו, ברוחניות. זהו החלק, שהוא תחילתה של הנשמה המאפשרת לנו תפיסת מציאות שמעל לחומר. שמחוץ לגוף. לךק הדוחף להחלטה, לגלות מה פועל עלי בעולם הזה כך או אחרת, באופן שאין שום משמעות אמיתית בדבר במסגרת החומרית. כאשר משמעות בעיני אדם מפותח, היא עניין של זמניות או נצחיות. דבר מה שחולף, אינו נחשב לאמת ולכן, ללא משמעותי. לעומת זאת, דבר מה שנשאר לתמיד, שקיים לנצח, הוא דבר מה שעבורו גם שווה לחיות ולהתאמץ בשבילו. לכן, כאשר האדם מתחיל ללכת בדרך הקבלה ולחפש כיצד לספק את אותה נקודה שבו, זו שמאפשרת תפיסת מציאות רוחנית ושרוצה להבין את מה שנמצא מעבר לחומריות, אז הוא לומד על התהליך שבו כל מאווינו, עולים אל הקב"ה, אם אנו בהסתרה ואם אנו בגילוי. הוא לומד, על עצמו, על המציאות שבה הוא שרוי, כמבנה שאליו הוא צריך להתייחס בחשיבות הראויה שכן, משמעות חייו נחשפת כלפיו. ומשמעות, היא מושג, שאינו מייצג דבר מה טכני, או הטמון כידע שצריך להכיל, אלא זו ההרגשה שאליה אנו שואפים כל העת ומבטאת איזון שלנו כלפי המציאות והחיים. בכל רגע שאדם מוצא משמעות בחייו, שווה לו לחיות. וכשהאדם מגלה שהמציאות היא הבורא, שהוא "מקומו של עולם", אז בדיוק את זה הוא משיג. את המשמעות האמיתית של חייו. אלו, שהוא רכש באמצעות ניהול הקשר עם הקב"ה, כאותו אין סוף, שבו תלוי תיקוננו ולכן, הבנתנו ולמידתנו את אופן פעולתו כלפי עולמו תאפשר לנו את היכולת להתנהל מולו ובזאת, לשנות את תפיסת המציאות שלנו ממצבנו הנוכחי, למצב הבא. להשגת שליטה בחיים, כוח ואיכות, שינבעו מחיבור למערכת החוקים הרוחנית, כאותו מבנה, שמנהל את כל המציאות הנקראת העולם, על כל מה שבו