האדם, בטרם בואו אל נושא הרוחניות, נחשב לנטול כל זכות וחופש בחירה, מסבירים המקובלים. שכן, כל עוד האדם מצוי אך ורק בתחום החומר, אין לו שום דילמה והוא תמיד כעבד של האגואיזם שלו שדורש כל העת מילוי, ברצון לקבל הנאה. כלומר, בתוך תפיסת המציאות הגשמית כפי שהיא, האדם נע אך ורק על פי אינטרס אישי ולכן אין לו שום מציאות נוספת שמולה הוא יוכל להשוות ולבחור. זאת אומרת, שרק כאשר מתעורר בלבו הרצון לחיפוש רוחני, מתחיל לפעול אצלו עניין חופש הבחירה. הזכות, להעדיף רוחניות, על פני גשמיות. וזכות זו, נחשבת לבחירה של ממש רק כאשר העדפת האדם היא רוח, על פני חומר. היינו, שכל עוד אנו נובעים מתוך טבענו כפי שהוא, אין כאן שאלת בחירה, אך מרגע שמתאפשרת לנו תפיסת מציאות הדורשת מאיתנו התנגדות לטבענו והתעלות מעליו, יש לנו את האופציה לבחור לכאן או לכאן כביכול כשבעצם, רק דבר אחד נחשב למימוש של זכות הבחירה וזוהי, ההעדפה לרוחניות. ומעצם טבענו להרגש עצמיותנו, אנו שרויים בתוך מציאות שבה אנו נשלטים על ידי הרצון לקבל הנאה עבורנו בלבד. הרצון לקבל הנאה, מסבירה הקבלה, הוא כל חומר הבריאה. הוא הטבע. והמקובלים, שחקרו את פעולת חוקי הטבע עליהם, גילו שבכדי להשיג את האושר והאמת שבחיים, עליהם לצאת אל מחוץ לטבעם. שכן, כל עוד אנו פועלים בתחום הרצון לקבל הנאה לעצמנו בלבד, אנו חשים סבל בחיינו. וסבל זה, נובע משני עקרונות בסיסיים בחכמת האמת והם:

  1. טוב לנו, כשהרצון שלנו מקבל את מבוקשו ולכן, כל הרע שיש לנו בחיינו, נובע אך ורק מהרגשת החסרון שברצון הריק
  2. כאשר הכלי המכונה "רצון לקבל הנאה", מקבל את האור המכונה תענוג, הם מנטרלים זה את זה ולכן, ככל שהכלי מתמלא בהנאה, כך הרצון להנאה קטן ובהתאם, התענוג המורגש קטן גם

ומתוך כך שאנו מוגבלים ברצון לקבל וחווים בו סבל, עלינו להשיג את המציאות שמתוכה נובע האור, מלכתחילה. כלומר, בכדי לצאת מתחום שני עקרונות אלו, עלינו לגלות את העולם שמחוצה לנו, כך שנוכל לחוש באור, בטרם פעולת חוקי המציאות עליו. ומצב זה, שנמצא מחוץ לכלים שלנו, הוא לפי הכתבים הנקודה שבה אנו משיגים מימוש עצמי. שכן, בכדי להיות במרחב זה, עלינו לבחור בלהתעלות מעל מצבנו הטבעי ברצון לקבל שעניינו מצביע על האינטרס הודאי שיש לנו בכל פעולה ופעולה שלנו והרוחניות לעומת זאת, נובעת מתוך הרגש הזולת. היינו, מכך שהאדם עבר ממצב מוגבל באגו, שבו הוא נשלט על ידי כוונות על מנת לקבל המובילות למציאות של קושי, למימד של חיבור לכל הקיום כולו. ובכדי לעשות זאת, האדם צריך כל העת לבחור בלהתעלות על מצבו הטבעי וזו, תחילתה של העבודה הרוחנית. בחירה בהתעלות לרוחניות. למקום שבו האנטרס לא ברור לעין שכן, רצון לרוחניות מוביל ל"הרגש הזולת". וכשהרצון לקבל שבנו, שהוא כל מהותנו, חש בהתעוררות השאלה לרוחניות וענייני הרגש הזולת, הוא מתקומם כביכול כנגדנו. הזולת, לא מורגש ברצון לקבל כדבר מה שיש להוקירו על פני השכר והאינטרס שיש בכוונה להנאת עצמנו. ועבודה זו, שכנגד טבענו הקם כנגדנו, היא חלק בלתי נפרד מפסיעה בדרך הרוחנית האמיתית שכן, גילוי הרע על פני הטוב באים לכדי ביטוי בפועל במאמצינו לבחור כל העת ברוחניות, הנמצאת מעל הטבע. בערך, שאומר שהזולת, אמור לייצג עבור כל אחד ואחד את פעולת הבורא כלפיו. והבחירה לכשעצמה, נעשית ליגיעה מסוימת, בעיקר כאשר האדם אינו יודע, מהי הרוחניות והשכר הטמון בה.

מילים, יכולות לתאר הרבה בעולמנו, אך לשם תיאורה של מציאות אחרת, לא יועילו כל המילים שבעולם. ורוחניות, שבה השפה היא אחרת לגמרי, מועברת לנו באמצעות חכמת הקבלה כתיאור של המימד העיקרי והיחידי במציאות שבהשגתנו אותו, נחוש בטוב אינסופי לנצחיות ונצא מאשליית החומר, לקשר עם היקום כמהות אחת. וקשר זה, עם מקור הבריאה, לא ניתן להסבר במילים, בדומה לכך שעד כמה שנרצה, אנו יודעים שאין באפשרותנו להסביר לאחר את גודל אהבתנו למשל, או כל תחושה אחרת שעוברת בנו. ובהתאם, אומרים חכמי הקבלה שכל שנותר לנו לעשות הוא "להאמין", במידת בשלותנו והתפתחותנו, שכדאי לנו להתנגד לרצון לקבל ולהרים ראש אל הבורא יהא אשר יהא אותו בורא ואותה אמונה. שכן, מפני שהרוחניות, הפוכה מהגשמיות, הרצון להשפיע ולתת הפוך מהרצון לקבל, אין אנו יכולים לחשב את השכר והאינטרס לגבי הרוח ובהתאם, אנו שרויים בהסתרה. הרוחניות, אינה גלויה כלפינו ואנו חשים את התנגדות מהותנו האישית כלפיה, מהסיבה שלולא זה היה כך, לא היינו יכולים לעולם לצאת מהחומר, אל הרוח. היינו, שמלכתחילה, לטובתנו, הרוחניות פועלת עלינו באופן נסתר כך שגילויה, לא יפול לתחום הרצון לקבל ובכדי שכל שירותה אותנו, יהיה בכדי להביאנו אל מטרתנו וליציאה מן האגו. מה שנדרש מאיתנו, זה להיות מפותחים דיינו. להיות נאורים. לבחור בתובנה שאנו נמצאים בתוך מערכת אחת, שלמה וגדולה מסך כל חלקיה. ולבחור, זה אומר במשך כל הזמן, כיוון ש"תחזוקת" המצב, היא העבודה הרוחנית האמיתית שאינה קשורה בגופניות, בידיים וברגליים. היינו, שהעבודה הרוחנית היא לחשוב כיצד אני פועל כלפי הזולת שמחוצה לי, או לפחות לא מזיק לו, מפני שאני מבין בשכלי שהזולת, האחרים ובעצם העולם כולו, הם אופן פעולת הבורא עלי. הוא, מופיע כלפי באופן נסתר, המורגש כמציאות העולם הזה, שדרכה אני מובל בצורה מטרתית לגילוי של מה שלא נראה לעיני כרגע. הגילוי, נמנע מאיתנו לטובתנו, בכדי שנשיגו בדרך הנכונה, הנקראת עבודת התיקון. עבודת שינוי הכוונות הפנימיות שלנו מ"לעצמנו", ל"מחוצה לנו", למצב הנקרא בקבלה "נחת רוח לבורא". ומבלי שנשיג את הדבר באמצעות עבודת הבחירה שלנו, שימור נאורותנו ובירור אמיתי של כוונותינו, נחוש במציאות הסבל של הרצון לקבל, שתחילתו שכר והמשכו ברע