"וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" - ישעיהו כב יג
 
 
משמעות, היא הדבר היחיד שאנו מחפשים בחיים שלנו. היא מה שמנחה אותנו מלכתחילה לברור את הנאותינו ולהמנע עד כמה שנתן מן הסבל והמאמץ והיא זו שגורמת לנו לשאוף לאותו עתיד אוטופי עצמי של אושר, שאליו אנו נכספים. שכן, אנו מוצאים משמעות בתענוג וחוסר משמעות בהרגשת הרע ובשעמום.

אנו מחפשים משמעות בכל בחירה ובחירה בחיינו והיא זו שדוחפת אותנו לפעולה או מונעת מאיתנו אותה, אם בעבודה ובקריירה, בזוגיות, בבית ובאזור שבו אנו גרים, בבחירת חברינו, בגדינו וכו. משמעות, היא לב לבו של הרצון שמוביל אותנו בכל רגע ורגע בחיינו לתור אחר המנוחה והשמחה הטמונים בהבנת שאלות שטמונות עמוק בתוכנו וקשה לנו להסבירן, אך כשעוסקים בשאלת המשמעות בפן החומרי/גשמי/גופני, הרי שכל עניין זה, הוא שאלה של שכר לעומת מאמץ. היינו, ששאלת המשמעות בכל הנוגע לכמה כסף הרווחנו, איזו מערכת יחסים יש לנו וכדומה, היא פונקציה של המאמץ שהשקענו וההערכה שלנו לרווח שקבלנו. וכשמדובר על משמעות החיים, כשאלה כללית וחסרון פנימי שקיים באדם, הנוגע לסיבת החיים, פשר החיים ותכליתם, הרי שאלו הם כבר מעין חסרונות הקשורים ברובד הקיומי והנפשי שבו אנו חווים את עולמנו הפנימי. את אותה מציאות, שהיא רק שלנו. קיום, שהוא על פי חוקרי הקבלה, תלוי ביחס שלנו אל
חוקי הטבע הרוחני שמחוללים כל דבר ודבר ביקום ללא יוצא מן הכלל. ואיזון מול החוקים הללו הם מסבירים, הוא זה שמוביל לאוטופיה ואושר ברמה האישית וגם ברמה הכלל אנושית. לעומת זאת, חוסר איזון מול חוקים אלו, הוא זה שמביא את כל ההרס, השלילי, הרע והסבל שחש כל אדם בעולם והאנושות עצמה, שמדרדרת בכל תקופה ותקופה למצבי שנאה, מלחמות ומשברים בכל תחום. משמעות בכלל, ומשמעות החיים בפרט, הם הדבר שבו עוסקת חכמת האמת, כמדע החושף בפני האדם את הרובד הרוחני ואת החוקים הנובעים מתוכו ומציגה לו שיטה כיצד להתאזן מול חוקיות זו, שפועלת על הכל ממילא.
 
וכל עניין הגילוי הרוחני שבו עוסקת חכמה זו, להבדיל משאר האמונות, השיטות והדתות, הוא בבחינת גילוי החוקיות לאדם, כלומר, שאין המדובר ב"המצאה", או ב "דעה", אלא בהבנת עקרונות הקשורים בתפיסת המציאות הרוחנית ואופן פעולתה הנכון, המאוזן והראוי, כפי שאנו נוהגים בחיינו הגשמיים והבנתנו בהם. שכן, מכיוון שהמדובר הוא בחוק הפועל תמיד, אין לנו יכולת לחמוק מהשפעתו עלינו ולכן, הקבלה, כאותו מדע וכאותה חכמה ושיטה מתגלה בימינו במלוא עוצמתה והופכת נהירה יותר ויותר, אכן נועדה להביא אותנו אל הנקודה שאליה אנו חייבים להגיע בהשפעת החוק ה"עליון". ונקודה זו מגלים המקובלים, היא השגת האושר הרוחני, הנצחי והאמיתי, על פני כל הסבל הקיומי והריקנות שאנו חשים לא פעם בעולם הזה. זאת אומרת הם אומרים, שהעתיד המצפה לנו בחקירתנו את הרוחניות בעזרת כתבי הקבלה, הוא בלתי נמנע כעקרון בטבע שדוחף (חוק התכליתיות) ושואף להביא אותנו להשגת השלמות. למרות זאת, אותה שלמות ואותו אושר בכל זאת לא מורגשים בנו פעמים רבות אלא להפך, אנו חשים רע וחוסר שמחה. וזאת מפני שכאמור, הכל שאלה של איזון בלבד. כשם שאנו מאוזנים בטבעיות לחוקי העולם הזה ועקרונותיו כגון כח המשיכה וכדומה, כך עלינו להתאזן מול עתידנו הטוב והרוחני וכך נחוש בו. שע"י האיזון הקבלי, נוכל לצאת ממצבנו השלילי דרך הבנת הטבע בשלמותו ועל ידי ידיעת עצמנו. וחכמה זו, לא הייתה מתגלה לעולם אלמלא המדובר היה במסע שאליו אנו מחוייבים כעקרון מנחה במציאות, המוליך אותנו למדרגה הבאה שלנו בהתפתחות, למצב שבו הכל תלוי עד כמה אנו מבינים ש"רע" לנו במצבנו הנוכחי, בכדי שנחפש את המשמעות לחיים. רע לנו, באופן תכליתי בכדי לכווננו, אל הטוב. למילוי השלם והאמיתי, שאליו נוהה לבנו
 
הנקודה שבלב: החסרון הגורם לשאלת משמעות החיים
 
"לכל איש ישראל יש נקודה פנימית שבלב, שהיא חלק אלוקָ ממעל.." - בעל הסולם
 
 
המקובלים מסבירים שעל כל המציאות כולה שולט חוק עליון הנובע מטעם הסיבה הראשונית לבריאה. לאותו מצב שמורגש בנו כהעולם הזה והחיים שלנו. ומצב זה, שנקרא "ראשוני" ומוכר בעיקר בצורת אמונה דתית ככח עליון, הוא בעצם אותו מצע שבו עוסקת הקבלה ושהאיזון מולו, משמעו השגת משמעות החיים. שכן, אותה נקודה קדמונית שבראה את המציאות, הם כותבים, עניינה הוא בריאה של "תפיסת מציאות" אשר לה בסופו של דבר אנו קוראים העולם, אך עם זאת, אנו הם אלו שתופסים את המציאות ולכן, אנו היא הבריאה. זאת אומרת, שההגדרה לרוחניות וגשמיות, היא שאלה של היחס שלנו והתפיסה שלנו את המציאות, ע"פ איזוננו מול עקרונותיה. אנו חשים בעולם הזה החומרי ובכל מהותנו בו מפני שאנו בעלי רצון מוגבל להנאה חומרית בלבד. עם זאת, אם נפתח בנו את אותו חסרון פנימי למשמעות החיים שקיים בכל אחד ואחד ונרצה למלאותו ברוחניות על פני הגשמיות, כך נתחיל להשיג "באלנס" מול העולם בצורת נשמת אדם תלמדנו
 
היינו, שהמצב הרוחני שממנו נבענו ואליו אנו שואפים לחזור, אך הפעם כעצמאים, יוליך אותנו בנתיבנו האישי ומסענו על ידי הדרכת חכמת הקבלה. ותחילתו של מסע זה, כל כולו תלוי בבשלותה של אותה נקודה שממנה אנו נובעים ונקראת "הנקודה שבלב". מושג מן הקבלה שההגדרה ההולמת ביותר שלו תהא שזוהי אותה פיסת שבר של החלק הקטן ביותר שנשבר, השייך לחלקים הכלליים שנשברו לפני כן בתהליך שבירת הכלים. שכן, נקודה זו, היא אותה שאלה פנימית, שמקורה הוא בחסרון של איזון אל מול האלוקות והריחוק והפירוד הבראשיתי ממנו וכל המציאות כולה מספרת הקבלה, מקורה בנשמה כללית ראשונה שנבראה ושהייתה מורכבת מכל אותן אינסוף נשמות בני האדם ופרטי המציאות, שנשברו לכדי העולם הזה. או נכון יותר, נשברו, לכדי הרגשת מציאות של חוסר רוחניות ומעבר לתחום של הרגשת הגשמיות. לשאלת רווח ושכר בכלים סופיים ואגואיסטיים מטבעם, המובלים על ידי הטבע התבוני לאיחוי. לתהליך של תיקון והרכבת הפאזל, אך הפעם בכוחות עצמנו.
 
לכן, הנקודה שבלב, היא בעצם אותה הרגשה של הרצון שבנו להשיג רוחניות או לפחות לצאת מסבלנו הגשמי באופן סופי ומקורָה, באותו חלל ראשוני שנוצר בכדי לברוא את הבריאה, השואף להתמלא שוב, כפי שהוא התקיים בטרם הפרדותו מן המצב השלם. ומעצם הגעתנו לכדי בשלות שבה אנו חשים בתוכנו את אותה נקודה מפעמת כאותו חלקיק אלוהי שאינו יכול להתחלק עוד, הרי שאז מסבירה הקבלה, הגיעה זמננו להכניסה לחיינו. לחקור באמצעותה את עצמנו ואת העולם שבו אנו חיים. לראות כיצד היא מוליכה אותנו כמדע הנפש הקרוב ביותר לאדם המודרני, השואף לדעת, להבין ולחקור ולא רק להאמין, או לקיים טקסים שונים שהוא אינו מבין את שרשם. היינו, אומרים המקובלים, שבעת הזו, תגיע שעתם של בני האדם לבחור בין מה שהם ממילא מחוייבים אליו, אך בלא הבנתם ובהסתר, או שלא לבחור ולהשאר במצב חומרי בלבד, שבו אנו נוהגים בדומה לפסוק בספר ישעיהו ולא מבינים על מה באה האזהרה. הנבואה, שקוראת לנו לגלות את משמעות החיים שלנו, שמעל העולם החומרי, הזה
 
 
משמעות החיים כמושג
 
 משמעות החיים ברמת ה"חשיבות"
 
משמעות, כמילה המצביעה על הקשר אל מילת "חשיבות", מתחלקת לשניים, אם מבחינת המושג כמצביע על דחיפות ואם מבחינת המושג כמצביע על שאלת ההעדפה. היינו, שכאשר נשאלת השאלה באדם על משמעותם של דברים מסוימים, הרי שעליו לתת את דעתו בעניין חשיבותם כלפיו המגדירה את יחסו אליהם. ודבר מה שהוא משמעותי ברמת "חשוב", קובע עבורנו את זניחתנו את שאר העניינים על פניו מצד אחד, אך מצד שני שאלה זו של חשיבות, גם קובעת את הדחיפות שבה נתייחס לדברים הנקראים בעינינו משמעותיים. זאת אומרת, שמשמעות, כמילה העוסקת בחשיבותם של דברים, מצביעה בכלליות על היחס שלנו בענייני הבחירה שלנו בין אוביקטים וברמת הדחיפות שבה נציב דבר מה כתלוי זמן ובהול. ובהתאם לזאת, הרוחניות שלנו שבה עוסקים כתבי הקבלה, מתומצתת בשאלת משמעות החיים שלנו ותכליתם, שכן, במידה ובה יש לחיים מטרה ויעד, הרי שכל עסוקנו בעולם הזה, לעומת העיסוק ברוח, אמור להשתנות בחשיבותו. כלומר, חוויית החיים כפי שהם, מבלי שנדע שישנה סיבה שאותה עלינו לדעת ומטרה שאליה אנו צריכים להגיע, צריכה להטרידנו כך שנרגיש שחיינו לא יהיו שלמים מבלי שנשיג את האמת ואת האושר הנצחי הטמון בה. ואכן, מרגע שאדם כבר חש כך, ששאלה זו התעוררה בו והנקודה שבלב שבו בשלה והוא מבין שהאושר, אינו נמצא בחומריות ובגשמיות אלא ברוחניות, תהא בו נטייה לחיפוש. לנסיון למצוא את המשמעות לחיים, שגילויה ע"פ הקבלה, הוא זה שיכול להביא את האדם להעלאת החשיבות והמשמעות של הבנת כתבי המקובלים ומסרם
 
משמעות החיים מלשון שמיעה
 
מושג המשמעות תוך התייחסות לשרשו הלשוני ש.מ.ע. מקורו בתכונה הנקראת בקבלה "השפעה" ו "בינה". זאת אומרת, שבכדי להשיג את מדרגת המילוי על שאלת החסרון שלנו במשמעות החיים, עלינו להגיע למדרגה הנקראת בפאזל החלוקה רוחנית "אוזן", שכן, מסבירים לנו המקובלים ששמיעה, היא מדרגה עליונה. שמיעה פירושה, השגת מצב של אמונה אמיתית, אשר בה חש האדם המשיג את התענוג הרוחני בכליו האישיים. בנשמתו, שאותה הוא גילה ע"י איזון מול החוקים הרוחניים. היינו, שכשם שהאוזן שלנו אחראית על איזון מצד אחד, כך גם היא מאפשרת לנו האזנה וקשב ליקום על ידי מבנה מיוחד, שהוא האוזן. זאת אומרת שאוזן, היא אותה צורה שמאפשרת לנו את אותו קשר עם המציאות שמחוצה לנו הנקראת שמיעה. ובדומה לכך, השגתו של האדם ברוחניות, פירושה השגת אברי נשמתו אשר בה האוזניים, הן הביטוי לפעולת ההשפעה הרוחנית וקליטת המציאות הרוחנית, במקום טבענו העכשווי של קבלה אגואיסטית וסלקטיבית.
 
ועניין זה של מושג ה"השפעה" שבו עוסקת חכמת הקבלה, מקורו בכוח האמונה שאדם משיג באמצעות עבודתו האישית ברמה המכונה "חסד". היינו, שהאדם צריך להאמין שהבורא מוביל אותו ואת העולם כולו בטוב וברחמים ושכל מה שצריך לעשות, זה להשתתף ביצירתו זו ולזרז את התהליך. עם זאת, בכדי שהאדם יוכל לבצע עבודה זו, נדרש ממנו מאמץ בלתי מוסבר שכן, הגוף החומרי שלנו אינו רואה אינרטס ראוי בהשגה רוחנית. מעבר לכך, שכלנו אינו מצליח לקלוט מהי רוחניות ומיהו הבורא באמצעות ההגיון והחושים כפי שהם ולכן שמיעה, היא חלק מהעבודה הרוחנית. מפני שבכדי להשיג אמונה, מבלי הבנת הגוף והשכל המכונים "מראה עיניים", יש צורך ברצון פנימי של האדם שיוקדש למטרה זו, הרוחנית. והאדם, על אף שהוא מאמין רק למראה עינו ולא תמיד סומך על אזניו כמשל הידוע בדיני משפט, צריך במסעו הרוחני להתעלות מעל יצרו המקשה לו קושיות. האדם, צריך ללכת בדרך של  מעל הדעת השכלית שכל עניינה הוא רק חישוב השכר הגשמי בעולמנו ולדרוש איזון מול המציאות הרוחנית, בצורת אמונה. בהשגת היכולת להקשיב למתרחש בה ובכך, להשתתף בתהליכים השולטים בחייו עצמו ובאנושות כולה. משמעות, על מובנה הלשוני, היא אותה השגה של האדם בבסיס שממנו הוא משלים את המסע כולו ומגיע ליעדו הסופי של גמר התיקון והשגה שלמה בשאלת משמעות החיים
 
 
משמעות כנגד ריקנות 
 
חסרון וריחוק ממילוי אמיתי בדבר משמעות החיים ובחיים, הוא זה שגורם בנו לריקנות, עצב ודכאון. משמעות, היא ההפך מכל אלו. וכפי שמסבירים המקובלים, מטרת הבורא בבריאתו, הייתה בכדי להיטיב לנבראיו. ובכדי לעשות זאת, הוא יצר בריאה שעניינה הפוך ממנו, שהוא כולו רצון להשפיע ולתת והבריאה, היא רצון לקבל. עם זאת, בכדי שהרצון יהיה עצמאי, הרחיק הבורא את הרצון ממנו ובכך הכלי, שהוא הרצון, החל לחוש בחסרון מההנאה הטמונה בקרבה אל המקור. בהמשך, תהליך זה שבו התרחשה שבירה והפרדה של הרצון מתענוגים רוחניים, יוביל את המציאות אל מצב של רצון לחזור ולהיות שלמים, אך הפעם באופן עצמאי. מתוך בחירה כביכול. ומנבאת הקבלה שבבוא העת של התיקון הסופי של כל הרצונות כולם לכדי השלמת המבנה לנשמה אחידה ומאוחדת באהבה ומלאה באור, יחושו הבריות משיכה לרוחני, מעצם הסבל הטמון באי הבנת המשמעות בחיים. מתוך החרדה והדכאון המורגשים בבני האדם, כהשלכה מריחוקם ופירודם האחד מהשני, כתנאי לאיזון מול הבורא. שכן, הבורא, הוא זה שעתיד בגמר התיקון הכללי למלא את הכלים כולם ולכן, הריקנות נובעת מחוסר הקשר איתו ולעומת זאת, הקשר איתו תלוי ביחסנו לזולת. שכן, הזולת, הם המקום שבו עלינו להפנים שאין דבר ביקום מלבד יחס הבורא כלפינו בהסתרה. בחוסר גילוי. מתוך מצב טבעי כביכול של חוסר איזון, שעל ידי תיקוננו ובחירתנו בהשגת איזון, כך נגלה את הרוחניות. את המימד שפירושו גילוי האלוקות וידיעת הבורא באופן ודאי כתופעה הקשורה ביחסי בני האדם בינם לבין עצמם, כאמצעי להשגת אושרם הרוחני. להשגת מימושם העצמי. להכרת מלוא הווייתם המצויה מעל כל בעלי החיים, הצמחים ושאר פרטי העולם הזה, שעניינו, תפיסת מציאות בדומם. בריקני.
 
 
____________________________________________________
 
"עולמך תראה בחייך" - מקורות
 
 
____________________________________________________
 
לסיכום:
 
הקבלה, כחכמה העוסקת בשאלת משמעות החיים, מבהירה לעוסקים בה שבניגוד למוכר להם מאמונות אחרות, עלינו להשיג את המשמעות לקיומנו, בעודנו חיים בעולם הזה ובגופנו. היינו, שלאחר מותנו, אין הבדל בין המתרחש בגופנו לבין מה שמתחולל לגופה של כל חיה אחרת שמתה. שכן, הנשמה, שהיא אותו כלי רוחני הקשור להוויתנו ומורגש בנו כמעין נקודה פנימית שבלב, היא אינה תלויה וקשורה בגופנו. לגוף, אין קשר לנשמה.  זאת אומרת, שכל המורגש בנו כנפש ועולם פנימי פסיכולוגי, על כל אופיינו, עדיין, אין המדובר בנשמתנו. מפני שנשמה, היא אותה היכולת של האדם להשיג גילוי ברור של הבורא ופיתוח מערכת יחסים של שותפות עמו. וכאשר האדם אכן מצליח להגיע למצב זה במסעו הרוחני, הרי שאז נאמר עליו הפסוק המסביר את המטרה שלנו: להשיג את החיים, בעודנו בגוף הסופי שימות. ודבר זה מסבירה הקבלה, מאפשר לאדם להשיג את זהותו האמיתית, את אנוכיותו המתוקנת המאפשרת לו חיים של "אני" רוחני אמיתי. כלומר, שמפני שהאדם משיג את המצב השלם והנצחי בעודו בחייו, הרי שאז, כשמת גופו ונשמתו נפטרת ממנו, האדם ממשיך לחיות, כפי שהוא בעצם כבר חש מרגע השגתו הרוחנית. כך שבעצם, הגוף, המכיל את האני הפסיכלוגי ממשיך להתקיים באדם שרכש רוחניות, אך עם זאת, יחסו של האדם למציאות כבר נובע מתוך תכונה אחרת. מתוך טבע, שאינו תלוי באטומי העולם הזה. לכן יש להבין, שיחס זה של הישראלי או היהודי אל החיים שאחרי המוות מקורם בקלקול הקשור בנצרות ובאסלאם וכדומה ואין כל קשר בין אלו ובין הקבלה. כלומר, שהקבלה, כמדע ריאלי, אינה עוסקת במיסטיקה ובחיים שלאחר המוות כבסגנון הניו אייג' אלא שגישתה לעולם היא ריאלית והגיונית, אך תלויה בבשלות האדם. למצב שבו נבין שאין לנו מה להתלות בנסתר, אלא בגילוי הנסתר שפירושו, לימוד אופן תפיסת המציאות הנכון, שמאפשר לנו לחוש בשדה נוסף של קיום, שעליו כתוב בקבלה