השפה שלנו, מוגבלת. כולנו יודעים זאת וחשים בכך גם מידי פעם בחיים, בעיקר כשאנו רוצים להעביר ולספר אודות רגשותינו, לאחרים. כך שיש מצבים, רגשות, מילים ומושגים שאין לנו דרך להעביר את משמעותם, אלא שעניינם נובע רק מתוך היכרות משותפת אנושית, כמכנה משותף אנושי, של מי ומה שאנחנו. כלומר, שעל אף שלא ניתן להסביר מילים כמו אהבה, עצבות, התרגשות, בדידות, שמחה מתפרצת וכדומה, עדיין כיוון שכמעט כל אדם חווה כך או אחרת תחושות דומות אנו מבינים אחד את השני. זאת אומרת שמתוך הדמיון, ההזדהות וההיכרות עם מצבנו האישי, יש לנו יכולת לתקשר עם האחרים, לרדת לעומק מצבם ולהבינם. כבני אנוש, אנו מתייחדים ביכולת לדעת מה עובר על האחר, מתוך זה שגם אנו, סביר להניח, עברנו משהו דומה. אם זו אהבה, התאהבות, קנאה, סלידה מדבר מה או כל רגש אחר ממגוון רגשותינו. ואין רגש נעלה יותר מ"אהבה". היא, אותה מילה שאי אפשר להסביר לאיש ושעליה בסופו של דבר, סובב כל העולם


"השתוות הצורה", הוא הביטוי שבו מסבירה חוכמת הקבלה את מושג האהבה. כך שככל שצורתם ה"מנטאלית" של שניים קרובה יותר, כך יש ביניהם "יותר אהבה" ולהפך. במידת אי השתוות הצורה, כך גודל האהבה קטן והיא מגיעה לצד השני שלה, הנקרא "שנאה", כהיפך האהבה. או במילים אחרות, במידה שבה שניים לפחות, יחבבו את מה שמקשר ביניהם, כך גם מקומם יתייצב על אותה "סקאלה" שמגדירה את גודל קרבתם כאוהבים או את שנאתם, כרחוקים. אפשר לראות דוגמא לעניין זה למשל בין שני אוהדים של אותה קבוצת ספורט או להבדיל, אוהדים של קבוצות שונות. שאלו שאוהדים את אותה הקבוצה, ממש אוהבים אחד את השני, כשמנגד, יש לעתים אפילו מצבי אלימות בין אוהדי קבוצות יריבות. היינו, שגודל השתוות הצורה בין שכאלו, הוא בריחוק הצורה דווקא, היינו, שהם שונאים אחד לשני


אהבה, כהשתוות הצורה בין בני זוג, באה לא פעם לידי ביטוי דרך הילדים, כגורם שלישי המחבר בין ההורים שבזכותם, נותרים בני הזוג באהבתם אחד לשניה. עם זאת, לא פעם ניתן לראות שכאשר כל אחד רואה את צדו שלו יותר מאשר את צד הילדים המגשר, כך ההורים מתרחקים אחד מן השני למרות החיבור לכאורה, ובעצם, נפרדים. שכן, היחס לגורם השלישי, מחייב עמו יחס אלטרואיסטי (מחוצה לעצמיות) וכאשר ההורים, או בני הזוג, מתייחסים לגורם הנוסף כגון הילדים, מתוך אגואיזם (בתוך העצמיות), הוא כבר לא מחבר ביניהם. ועם כל זאת, כאשר שני בני זוג נישאים, הרי שהגורם האמיתי שמחבר ביניהם ולפיכך משיאם (מרים אותם אליו), הוא הבורא. שהוא, במידת אהבת בני הזוג אליו, לקב"ה, לתורתו, לעם ישראל וערכיו, כך תהא גם האהבה בין הנישאים. היינו, שהיא תהיה רוחנית, נצחית ובלתי תלויה שהרי הבורא אינו תלוי. ולכן, התולים עצמם בו, גם כן הופכים למעין בלתי תלויים


תלות, היא הקובעת את צורת האהבה, מסבירים החכמים. יש אהבה שהיא תלויה בדבר ולעומתה, יש אהבה שאינה תלויה בדבר. והצורה עמה אנו נולדים בטבענו, היא זו התלויה בדבר, או במילים אחרות, המדובר על אהבה אגואיסטית. כזו, שמוכרת בפתגם העממי הידוע של "דייג אוהב דגים", כשהתירוץ לכך הוא, שהם מהווים עבורו מזון. זאת אומרת, שאנו אוהבים מטבענו את מה שעושה לנו טוב. וכמובן בהתאם לכך גם את מי שעושה לנו את אותו הטוב. לא מן הסתם אנו אוהבים את הקרובים אלינו, כגון משפחה וחברים שהם הרי עושים לנו טוב. ומעצם האגואיזם, אנו גם אוהבים את עצמנו ומנגד, נאהב את מי שיאהב אותנו, כאשר אנו מהווים את "הגשר", מתוך אהבה עצמית. ועדיין, כל עוד היא תלויה בדבר, אמרו חכמינו, בטל הדבר בטלה האהבה. ומשום זאת גם, מצוות אהבת ה' היא אינה דבר שמושג בן רגע, אלא לאחר קיום כל המצוות המזככות שבכוחן לבטל את התלות שלנו, באגואיזם. שהוא כאמור, המפריע לנו שכן, כל עוד אנו עצמנו הגשר למחוצה לנו, לא נוכל לצאת. ומשום זאת, התורה, המצוות, עם ישראל, היהדות, הרוחניות וכדומה, הם הגשר שמחבר בינינו לבינו. אלו "הערכים שהבורא אוהב" ובמידה שבה נחשוק להיות בקרבתם, כך נהיה בקרבתו. ובמסגרת זו שהמדובר על ערכים שהם רוחניים ומעל החומר הגשמי, אזי אין עוד כל תלות באגואיזם הגופני והארצי, אלא שהכל מתרומם לו מעלה, לדבר האמתי


"ואהבת את ה' אלקיך" זה הדבר האמתי. הנקודה, שמשחררת את האדם מתלות, או לפחות מתחילה לשחרר אותו, במידה ובה הוא מתאווה להבין את העולם ומשמעות החיים שלנו בו, בקשר אל הקב"ה. לא מן הסתם מתארים חכמים את המצווה הנ"ל כ"התאוות", לידע. ועם זאת, כשמדובר על ידע רוחני, הרי שהוא אינו אובד עם מות הגוף אלא נשאר לעד ברמת הנשמה והנפש. שידע זה, מוכר מן הפסוקים "וידע אדם את חווה" או, "לדעת את ה' אלקיך", שכן, ידיעה רוחנית היא חיבור של ממש. היא קשר, שבשיא השתוות הצורה שלו, הוא מגיע לכדי מה שמוכר במושג "זיווג" מכתבי הקבלה. וכשהרגשת האדם משיגה קשר שכזה עד כדי חיבור של ממש עם המימד האלוקי, היא כבר אינה תלויה עוד במימד בגופני החולף, הקשור בשכל האגואיסטי וחישוביו על פי אהבה של "מה עושה לי טוב". שם באהבה הרוחנית, האמתית, שאינה תלויה בדבר, האוהב שואל את עצמו תמיד "מה עושה לאחר טוב". והאחר יכול להיות בן זוג, העם, השכינה, הבורא, או כולם יחד. זה הכל עניין של "זולת", כך שמתוך אהבת הזולת, משיגים את אהבת ה'. והוא, רוצה שנאהב את הזולת. וכשנאהב את מה שהוא אוהב, נדע אותו ואו אז, כבר לא יהיה לנו צורך להסביר כלום. כי אהבה באמת, לא מסבירים, אלא פשוט, מרגישים שאוהבים