"וביום אכלכם ממנו מות תמותון", הוא הפסוק מספר בראשית, שבו החלה לראשונה התופעה שהיא הפך החיים, היינו מוות. ולולא החטא הקדמון, האכילה מעץ הדעת הממית, היינו חיים לנצח כפי שזה היה לפני כן. בטרם, אדם וחווה חטאו ואכלו מן הפרי האסור, בגלל הנחש. כך שבמצב שבו עוד לא התרחשה האכילה, הייתה הבריאה דבקה בה' ולא היה צורך ב"דעת", על מנת להגיע לתכליתה. כאשר המטרה, או התכלית, היא התעלות למדרגה הכי גבוהה שניתן, על מנת להיות אך ורק במרחב של הקב"ה, שגם נקרא "חיי החיים". ומכאן, שכל החי בצלו ודבק בו, חי לנצח. ולעומת זאת, כל פער ממנו, מהדבקות בו ובציוויו, פירושה מוות. או במילים אחרות, "הקשר" אליו, הוא הקובע את מידת חיותנו. וכאשר התנתקנו מהמידה הקרובה ביותר, החל הפער לגדול ולגדול עם הזמן, עד שהמוות הוחל. שהוא, המצב ההפוך מחיי החיים, כנצחיות של הרגשת הנשמה.

גן עדן, הוא כמובן אינו מקום, אלא הרגשה, שאותה חווה האדם בטרם החטא. ולאחר מכן, כשהוא חטא, הוא סולק מהרגשה זו, של נצחיות החיים שבו הייתה. היינו, שהוא לא יוכל לחוות עוד את אותו "כלי" של תחושת האמונה שבאה חינם וללא יגיעה למענה, והוא ייאלץ אחר כך, לעבוד בשבילה. בשביל האמונה. שכן היא הכלי שהיה לו לאדם הראשון, בטרם שאנו מדברים על גוף, שכבר אינו קשור לנשמה. שהרי הגוף, כחומר, הוא כלה ונפסד ואין קשר בינו ובין הרוח החופשית הקשרה לרמת הנפש. ועל כן, בטרם החטא הקדמון, מספרים הכתובים, שלא היה לאדם גוף כשלנו, שמגיע זמן מיתתו. אלא שהכלי, שהוא היה גופו העליון, היה טהור ויכול היה להכיל את הקשר כאמור, עם מקור הבריאה. קשר, שאבד יותר ויותר מרגע האכילה מעץ הדעת עד ימינו אנו, של שיא ירידת הדורות, שכמותה לא הייתה. כיום, כמעט כל מה שאנו חשים הוא רק את גופנו ומילת "נשמה", היא רק שם תואר, לחוויה הפסיכולוגית כביכול כמעמיקה. עם זאת, לשם כך היה הכל ומכאן, נתרומם בהמשך שוב למצב הראשוני ויותר ממנו, כי ע"י החטא, הגענו בעצם למקום הבחירה. ולולא המצב ההוא, הרי שהיינו כמו בובה הנמשכת בחוטים מעלה אל סיבתה, לקב"ה, ולא הייתה כלל בריאה, בחירה, הרגשת חיים והרגשת מיתה.

הן החיים והן המוות, הם תפיסות של מציאות. חיים כמוסבר, הם הקשר שאינו בכלי של גוף ושכל, אלא בכלי של נשמה ואמונה, אל הרוחניות של הבורא ית'. והגוף העכור והמוח, הם הקשר הבהמי שלנו למציאות, לחומר, כבשר שהתלבש לצורת הגוף אחר שהאדם חטא. עם זאת מושג המוות, מוסבר בקבלה, כאיבוד קשר לחיי החיים, כאותו כלי של אמונה שנתקלקל, נשבר ולכן, יש לתקנו כדי להשיג שוב נצחיות של אמונה. שכן, שבירה בכלי, פירושה תפיסת המוות שנתווספה, אשר לא הייתה לפני האכילה. וכשמתארים זאת ברמת "כלים", כמושג קבלי, מתואר הכלי השבור כרצון, בדומה לכוס, שברגע שהיא מתמלאת היא נסתמת ולא מורגש עוד הרצון (לחיים) כחסרון (להנאה) שבאדם, מחייו. שאו אז, הכלי עובר למצב של מיתה. אבל עוד הרבה לפני כן וליתר דיוק, מרגע הולדנו, אנו עוברים עם כל חדוות חיותנו, למצב של גסיסה. כי מבחינת הקבלה, ההתייחסות לרצון השבור שלנו, משולה כולה לכלי שהפך לחלקים חלקים ומשום כך, הוא אינו יכול להכיל עוד את מה שלשמו הוא קיים. וכשאנו ממשילים כלי ארצי לרוחניות, אז אותה שבירה שהתרחשה, יצרה בכל אחד ואחת מעין המון כלים קטנים, של כל הרצונות שאנו עוברים בחיים עד תומם. וכשהם ככלי אחד כבר לא מכילים חסרון, חיות, הכלי נסתם ועובר מן העולם. שזה, מות הגוף כבשר.

ולמרות שחל קלקול גדול בהבנתנו את היהדות, יש לציין שמבחינת חכמת הסוד, גופנו לאחר מותו, לא שונה מגוף של בהמה שמתה וסיימה את חייה. אין בגוף עצמו נשמה ואם האדם לא השיג קשר זה אליה במהלך חייו, ככלי שהוא יכול להכיל ולהכיר מתוך תיקון, הוא יתגלגל שוב, בגוף אחר, על מנת שיוכל לעשות זאת בגלגול הבא. ואכן, כשהוא ישיג את נשמתו בעודו בחייו, אז ייחשב הדבר שהאדם השיג כלים נצחיים לחיות בהם כאותה רוחניות, או נשמה, שהיא מעל החומר הכלה והנידון למוות, של גוף העולם. ובכל זאת, אם חוזרים להביט במקור להרגשה זו שאף התלבשה לה במציאות כולה, ככל אותם גופים, יש להתייחס לכך שהמצב היה נדרש שכן, החיים שלפני החטא, כנצחיות, לא היו כלולים מ"דעת", שמאפשרת את האיכות האמתית. שזהו מצב הדומה לאבן, שנמצאת קיימת לתמיד, אבל לא רק שאינה יכולה להתפתח אלא שהיא גם אינה חשה בחיותה אלא היא כשמה כן היא, אבן דוממת, שאין בה צמיחה ותנועה.

וכך, הייתה הנשמה, או הרגשת הנצחיות שבטרם החטא, ולא הייתה בזה כל תכליתיות ומטרה לולא השבירה. שהיא, ערבבה את ידיעת החיים, לעומת ידיעת המוות, ובזה בעצמה היא תדחוף לתיקון הנדרש, עד שתגיע הגאולה. ושגם היא, כמו שהיא תהא בכלליות לכל העולם, הגופות, הנשמות והעמים, היא צריכה להתרחש תחילה בנו, ביהודים, שיכולים לתקן את הקשר שלהם, לבורא עולם. כך שהדבקות בו כרצון להנות מזיו, ולא לחיות רק ברצון לקבל הנאה שברצונות העולם הזה, הוא שיהיה כהארה לשאר (אור לגויים), ואז, גם יגיע השלב האחרון של הגאולה: תיקון המוות. שבזה, כבר לא תהא תופעה זו עוד במציאותנו ונחווה נצחיות תמידית, כמו שהנביא כתב "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם".