המטרה שלנו בחיים האלה, מסבירים לנו חכמינו בכלל וחכמי הסוד בפרט, היא הנאה. היא נקראת "חומר הבריאה" ואין דבר מעבר לכך. והמקובל בעל הסולם אף מסביר שחומר זה, שאותו הוא מכנה בשם רצון לקבל תענוג, מתחלק לארבע מדרגות שונות בכלליות, הקרויות דומם, צומח, חי ומדבר ובקיצור, דצח"מ. עם זאת, בשימושו של הסולם במילה "רצון", תכלית כוונתו היא אלינו, האנשים כרמת המדבר, שמכילה בתוכה את שלושת הרמות האחרות. הדומם שבנו, הוא הבסיס לכל גופנו וממנו, מהדומם, אנו עשויים מבחינת תאים ואטומים. הצומח שבנו, הוא כל מה שמתחלף כגון השלד וכדומה ומה שגדל כגון שיער וציפורניים ודורש תחלופה. חלק החי, הוא החלק הבהמי שבנו, שנמשך להנאה בסיסית על מנת לשרוד ולהתרבות, כמו כל חיה. ומעל כולם חלק המדבר, שזה האדם. עם זאת, גם בדרגה זו של המדבר יש כמה וכמה דרגות, כגון "תת אדם", "בן בליעל", בהמי ושאר כינויים המתארים את המצב, שתחת השלמות הקרויה "אדם", באמת. 

האדם, בשונה משאר יצורי וחיות הטבע, זקוק להנאה מעבר להישרדותו. אנו, לא דומים לכל חיה בעולם, שמגיעה עם אינסטינקטים מובנים מה לאכול ולשתות וכיצד לחיות. לנו, יש מעין "באג" של בחירה. והוא, המאפשר לנו לא רק ליהנות ממגוון של דברים ולבחור ביניהם, אלא מעבר לכך. יכולת הבחירה, שנובעת מאותו חופש כביכול להחליט, היא שמפתחת אותנו לרצות לבחור כל פעם בתענוג גבוה יותר. בהנאה, משובחת ואיכותית יותר. כך שאולי בגיל צעיר נשמח לבחור בין ממתקים רבים או צעצועים, אך כבוגרים, זה לא ממש יעניין אותנו, על אף המגוון שראינו בכך בילדות. שכן, מתוך התפתחותנו, אנו מגיעים למצב שבו אנו זקוקים כבר למשהו אחר. לדבר מה נעלה יותר מהרגיל והמוכר. וכל זאת כמוסבר, בשונה מכל חיה שיחסית אינה משתנה מיום היוולדה, מבחינות רבות. היא אוכלת את אותם דברים כל חייה ואין לה התפתחות מעבר להישרדות ורבייה. לנו, כן יש. הרצון שלנו להנאה, הוא משהו שגדל בנו ויוצר בנו חסרונות לעוד איכויות, שמעבר לצרכים הבסיסיים. ולכן גם, ככל שהוא מפותח, יש לנו יכולת להגיע לטוב ביותר אך גם להפך. כך שבלא הכווָנה נכונה המביאה לאדם את ההנאה האמיתית שלשמה הוא נוצר, כתענוג רוחני, איכות חייו נפגמת. כי אדם, בניגוד לשאר בריות הכדור הזה, צריך לא רק את הבסיס הגופני, אלא יש לו סוג של צורך חברתי, נפשי, מנטאלי. וכשאין לו "הוראות" לחיים הנכונים, הוא נאבד. ובכל זאת כידוע "סוף מעשה במחשבה תחילה" וגם כשאנו אבודים, זה נועד למשהו. זה מכוון, ממשהו. 

"השגחה" היא המושג בו נוקטים החכמים בכדי לתאר את האופן שמכוון אותנו הבורא לאותה הנאה, שלשמה הוא עצמו ברא את הבריאה. שהרי, חומר הבריאה המכונה "רצון לקבל הנאה", לא הופיע מן הסתם. אלא שמקורו במי שרוצה להיטיב ולתת הנאה, כלומר, בבורא. ואנחנו, על אף רצונו להיטיב ונתינתו לנו עולם גשמי מלא כל טוב, אנו לא מסוגלים באמת לחוש בהנאה הזו כמו שהיינו רוצים ולא פעם, אנו אפילו מאוד סובלים בחיים הללו. והסיבה לכך כותבים החכמים, היא מפני שהבורא עצמו נסתר מאיתנו. וכל עוד הוא עצמו נסתר, נתינתו, לא מלאה. אנחנו, לא מהווים כלים שיכולים לחוש במה שהוא אכן רוצה להעניק, אלא ב"פסיק", מכל שפעו. ומשום כך בעצם, אנו סובלים, אך לא מסוגלים להבין שזה קשור לבורא ולייחס זאת אליו. פעמים רבות בחיים אנו בודדים, כואבים, קשה לנו, אנו מיואשים ותולים את הסיבות לכל השלילי, בכל מני נתונים שקשורים לחיינו. אך כאשר אדם באמת מפותח ורוצה לדעת מה המטרה של הכל, מה ה"סיכום", מה יהיה, עד כדי שהוא מרגיש שהכל שקרי ושהוא זקוק למשמעות בחיים, או אז, הוא יתחיל לחוש בה. בהשגחה. בכך, שהבורא כיוון אותו להתפתחות בכדי להשיג כלים שבהם תוכל להתקבל נתינתו האמתית. זו, שכרגע עקב קלקולנו, לא יכולה למלאנו.

כמובן ככל שנתקן עצמנו, כך נוכל לחוש יותר ויותר, במתנה האמתית של ה' כרצונו להעניק לנו תענוג והנאה אין סופיים, הרבה מעבר לפסיק תאוות העולם הזה. שכן, אדם מפותח, שמתחיל ללכת בדרך התיקון הקבלי ולחוש בנימי חושיו שיש פה משהו נסתר ושהכל לוקח לאנשהו, זה אדם שמסיר את ההסתרה שיש בינו לבין הקב"ה ואו אז, זוכה לקבלת הנועם הבלתי נגמר, של רוחניות. והיא, מתגלה לו כמי שהשגיחה עליו והובילה אותו אליה, עד השגתו בה, ברמת "אדם", או מדבר. אבל עד שרמה זו מגיעה למלוא קומתה יש צורך כמוסבר, בכל אותם תיקונים המאפשרים אט אט את הקשר, עם המשפיע. שהוא, נקרא כך כי הוא הכוח העליון (סיבה) ולכן, הוא כמי שמעניק בדרך שיפוע וירידה, את שפעו לתחתון (תוצאה, אנחנו, רצון לקבל הנאה). ואם האדם כתחתון לא מפותח דיו, גס ועכור, הוא לא יוכל לקשר דברים באופן כלשהו ממשי לבורא, להשגחתו, ובטח שלא לכך שגם הסבל בא ממנו כדבר מה שמכוון לטוב תכליתי. זאת אומרת, שאיכות הסבל עצמה אף משתנה, שכן יש לו מטרה להולך בדרך הנכונה, קצת בדומה למשל של אישה היולדת שמסוגלת לסבול מכיוון שיש לכך מטרה. ואם לא הייתה לכך מטרה, זהו סבל נטול כל תקנה. ובדומה, כך האדם שמפותח דיו, מרגיש שיש מטרה לחיים האלו, שאולי לוקח זמן להגיע אליה אבל הפוטנציאל קיים. הגשמתו, היא אינה בחומר או במקום גשמי אלא בהרגשה המוכרת כ"גן עדן", שנחשב כרצונו האינסופי של הקב"ה, להעניק מטובו, לכלי שרוצה יותר ממה שבהמה או פרא אדם רוצים. והאדם המתוקן, הוא מי שחש באותו מימד של חיים לבסוף, כנצח של תענוג (בנשמה, שלא תלויה בגוף) המתגלם בו בתהליך, עד גמר תיקונו. שאז, הוא מקבל את כל ההנאה שרצה להעניק לו ה', כסיבתו לבריאה