"נשמה" מסביר לנו בעל הסולם בכתביו, הוא מי ש"הונשם" ועל כן, יש נשמה בקרבו. כך שנשמה, היא פועל יוצא בדומה ללשון המילה "הגשה" למשל, כמצב שמישהו "הגיש" אותו, מבחינה דקדוקית ולשונית . כך שהיא בעצם מצב התלוי במנשים, שהוא כידוע מי שברא את הנשמה וככתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", שזו, נשמת אדם הראשון והראשונה. ומעבר לה, מוסיף להסביר הסולם וחכמים רבים אחרים, לא נברא דבר. היינו, שכל שנברא בלבד, הוא נשמה אחת ותו לא, אשר היא זו שנקראת במקורה בכינוי "אדם" כחיבור, של שני חלקים שהם זכר ונקבה בטרם היפרדותם משלמות מצבם. כמו שכתוב "ויקרא שמם אדם", לרמז, על השלם שאותו ברא הבורא ומהווה מציאות אחת של נשמה, שאין עוד מלבדה. ואנחנו, כמפורדים כאן כיום, מהווים רק ניצוצים מאותה נשמה, לאחר החטא הקדמון והידוע, שחטאו אדם וחווה.

שבירת ונפילת אברי אדם הראשון, היא הסיבה כחטא שהביאה לרמה הבאה של תפיסת המציאות, שמכונה בכתבים "העולם הזה". היינו, שלא שנבראו עוד נשמות, אלא שאנו, הגופים והנשמות שפה בעולם, זו תפיסת רמה נמוכה יותר מאשר השלמות, שהייתה טרם החטא. והחטא, הוא שהביא לתפיסה הנוכחית שבמסגרתה אנו חווים מציאות שלאחר החטא המשבר. זה, שבעקבותיו החל בכלל העולם הזה להיות, כאחיזה ב"דעת" ולא כפי שהיה קודם, בעץ החיים, שבגן. וההבדל שבין גן עדן לעולם הזה, הוא אינו במיקום, כי אם ברמת התפיסה של הנשמה, את המציאות. כך שאם האדם כניצוץ מאותה נשמה, מתקן את עצמו ומתחבר שוב למצבו המקורי בנשמת אדם הראשון, או אז, הוא מעיד על המציאות כחוויה של משמעות לחיים, מעצם תפיסה המכונה "גן עדן". לעומת זאת, מי שלא חש בכך, הוא מי שנמצא בהסתרה מן הרוחניות ולכן, חש במציאות העולם הזה ואף לא מכנהו כך, כי מעולם לא חש במציאות גן העדן, המתוקן. שהוא כאמור, לא מקום אלא אחיזה והכלה, של מציאות אחרת כהרגשת העולם, של נשמה אחת.

אנחנו, חלקים מאותה נשמה שנשברה ועל כן, לא נחשבים כבעלי נשמה כל עוד לא תיקנו את עצמנו ולא הבחנו שיש יכולת בחיים האלה, לאחוז ברמה שמעל. אבל במידה שבה הבחנו בכך, למדנו וקראנו על זה והלכנו בדרכי חכמת האמת, או אז, יש לנו את האפשרות להשיג אותה. את הנשמה שלנו. והיא, מתבררת לנו כשלם הקשור לשלם אחר שמעליו ומעצם התחברותנו אליו, מתגלה אלינו הנשמה שלנו כמצב פרטי, שקודם היה כביכול מפורד. והפירוד, שעבר משלם שנחלק לזכר ונקבה, המשיך אח"כ להתגלגל לכל אותם גופים המתגלגלים דור אחר דור, תוך תיקון חלקים קטנים במשך אלפי שנים, עד שיסתיים כל התיקון המיוחל. תיקון, שבשונה מגמר התיקון הפרטי של כל אחד, יתאספו כל התיקונים כולם לגמר התיקון הכללי, של כל חלקי הנשמות, כאברי הנשמה האחת והראשונה, שנחלקה. תיקונה, יביאה למצב שהוא מעל המקור שבו היא החלה את דרכה, כמו תינוק, שגדל והפך להורה בוגר כאדם. 

היד שלנו, הרגל, או כל אבר בגופנו, אינם מהווים בנפרד את השלם שנקרא "הגוף שלנו", כי הגוף שלנו, הוא כשלם שמעל סך כל חלקיו. ואנו רואים ויודעים, שכאשר אנו חשים בכאב במקום כלשהו בגוף, כל הגוף מתרכז בו והוא הופך לכמעין נפרד, שאינו חש עוד שלם עם כל השאר. הגוף, כהקבלה לנשמה השלמה, מרפא את האבר הכואב ומקרב אותו אט אט חזרה, עד שיוכל לשוב ולהיות חלק מהשלם, ללא כל הרגשת הפרדה. ובאנלוגיה המתבקשת, גם אנחנו, כחלקים מאותה נשמה ראשונה, סובלים בחיינו מעצם ריחוקנו ממנה ואף היא, מוגדרת כסובלת כי אנו סובלים, די בדומה לאימא, שמצב רוחה תלוי במצב ילדיה. כך, הנשמה, כשלם עליון, שברמת עם ישראל גם מוכרת כמצב של "שכינה", שהיא השלם של עם ישראל, כאותה השגחה תבונית כאם, שצאצאיה הם החשובים לה ביותר בעולם. סבלם הוא סבלה, שמחתם, היא שמחתה. ומה עוד, בהתחשב בנו כגופים העוברים ומתגלגלים גלגול אחר גלגול ומתקנים, מרצון או שלא מרצון את המציאות ואת עצמנו, אזי יש להבחין בנמשל המתבקש מן המשל שכולנו, לא רק חלקי נשמות שלמות, אלא נשמה אחת. כולנו, מחוייבים להשיג את חלקי נשמתנו הפרטית בכדי שבכלל תהיה לנו באופן אישי תחילה, הנשמה. ואח"כ כמוסבר, לאחר שכל אחד יסדר את מקומו ויחזור למקורו כחלק מאברי השלם, או אז תתגלה גם הנשמה האחת והכללית, של כולם. זו, שאנו חלקיה, מהשבירה.