מאמר המחאה
 
 
לרוטשילד, הגעתי לראשונה כשבועיים לאחר תחילת המחאה החברתית. לפני כן, יצא לי לעבור שם כמה וכמה פעמים, אך משהו בי לא הניח לי להתקרב ולגשת ממש אל המקום עצמו, ליושבי האהלים. קשה לי להסביר מדוע. עם זאת, חשתי שאני צריך להיות שם לפחות פעם אחת. אקדים ואגיד שגם אני חלק מאותם ישראלים רבים החיים בדוחק מסוים וגם אני לא יכול לקנות דירה ומשלם שכ"ד אסטרונומי כבר שנים ונוסע ברכב ממודל ישן, אבל משהו בי, בכל זאת לא הרגיש שדבר מה במצבי ישתנה אם אשב ברוטשילד. לא התחבר לי העניין ברמה האישית - ונגד זה, אין מה לעשות.
 
 
ואז, הגעתי לרוטשילד...                                                                                            
 
הגעתי בערך שבועיים לאחר תחילת המחאה החברתית/מחאת הקוטג'/הדיור/הרופאים/ניצולי השואה והנכים, הסטלנים, האתיופים והרוסים ובעצם, למחאה של עם שלם. של ציבור שלם, שדורש משהו. התהלכתי לי הלוך ושוב בקצב איטי בשבילי השדירה והבטתי באנשים, באוהלים ובדוכנים השונים. בכל מאהל שלישי שמעתי הרצאה ודעות שונות אז עצרתי והקשבתי להנאתי. נתתי לעצמי לפצוח בשיחה עם חסיד ברסלב או עם שמאלני קיצוני כזה או אחר והמשכתי בטיולי שלקראת סופו, הבנתי משהו: העם, דורש משמעות לקיומו, כבני אדם פרטיים וכעם. האנשים, מוחים ומוצאים נחמה באיחוד הגדול, בשיחות האחד עם השני, מהחברותא. העם, מצא משמעות ב "ביחד" שלו לרגע, אי שם במחאה החברתית 2011...
 
                                                                                                                                                                                  

 

 
 קצת לפני שהלכתי מן המקום התיישבתי על ספסל והקשבתי ללהט הרוחות שהיה באוויר. הדלקתי סיגריה ושמעתי את הצחוק הנעים והמתגלגל של האנשים שנהנים מחברת הזולת, מהעוברים והשבים ומיושבי האוהלים. לרגע היה נדמה לי שאנשים מחפשים לשוב אל הטבע ולקרבה האנושית והאינטימית כמו שזה היה פעם, כשהיינו 12 שבטים. כך הרגשתי. ומעט לפני שעמדתי ללכת, הדבר שהכי רציתי לעשות, זה להשאר שם. באמת... ברגע שרציתי לקום מהספסל, חלפה בי המחשבה, שאולי כדאי ללכת ולהביא אוהל ואביזרים נוספים ולהיות גם כן חלק מהמוחים. למה לא? מגיע לי! כמו לכולם. גם לי אין דיור הגון ורכב חדש, שנים שלא נסעתי לחו"ל והשחיקה באמת קשה. לא בציניות. לא קל לחיות פה. לא קל... אבל בינינו, זה לא מה שעשה לי את זה. רציתי להשאר דווקא בגלל האווירה של כל הנעים הזה שהיה באוויר, שכביכול בא מתוך האיחוד בין כל אותם ישראלים שדורשים את שלהם ונהנים לדבר על זה, להרצות על זה ולמחות בגין זה. ידעתי בוודאות, שאם אבוא הנה ואמחה בשם כל אותם "חוסרים" חומריים שלי, אפספס את העיקר והוא האסיפה עצמה. הדיון הציבורי, החברתי, של עד כמה אנו חסרים האחד לשני כבני אדם קרובים, ממש כאילו היינו עם אחד, בפסטיבל גדול של משהו, שהעולם שמחוץ לאוהל, כנראה קצת פספס.
 
 
לרוטשילד, חזרתי שוב במשך שלוש פעמים וגם נפגשתי שם עם חברים שהיו חלק מיושבי האוהלים. בכל פעם ששבתי למקום, התרבו השלטים והמחאות. אין מגזר שלא מחה, אין אוהל שלא אמר משהו. כולם מחו והתאחדו תחת המחאה. באחת מהפעמים שהייתי שם, צצה בי המחשבה שאם הייתי פותח אוהל, הייתי שם עליו שלט שאומר:
"מוחים כנגד חוסר משמעות בחיים", כי ככה הרגשתי. שזה כל העניין ובזה מסתכם הכל. בתוך תוכי ידעתי דבר פשוט, שאין ממש דרך לתאר אותו במילים אבל אני אנסה: אי שם בתוכנו, יש נקודה קטנה בלב שתמיד קשה לה, למרות שאנו מוצאים עצמנו שמחים מידי פעם בחיים. נקודה כזו, שנמצאת מעל החומר, מעל האטומים והדיור והכסף והנוחות, אפילו המינימלית. והנקודה הזו, לא מרפה מאלו שהיא התעוררה בהם. היא לא נותנת להם לישון בלילה מפני שהיא מבינה בתוך תוכה, שמה שלא יהיה, גם אם נגור בבית עם בריכה, נטוס לחו"ל 7 פעמים בשנה ונסע באוטו הכי נחשב, בסופו של דבר, סופנו אחד. ממש כמו אותו שליט שבקש להקבר כשידיו פרושות לצדדים, בכדי להעביר לבני האדם את המסר שמבהיר לנו את האחרית: כשאנו מתים, אנו לא לוקחים עמנו דבר מכאן. אנו מאכל לתולעים בסופו של דבר, גם אם כבשנו את כל העולם. ומבחינתי, דברים נבחנים על פי אחריתם, מפני שאם הסוף לא טוב, כלום לא טוב, וההפך. וכנראה שאי שם בנקודה הזו, נפרדתי מרוטשילד. חזרתי מהמחאה הציבורית למחאה הפרטית שלי, נגד החיים כמו שהם. נגד ה"אקטואלי" והשגרה של טלויזיה, עבודה, שינה, אוכל, מקלחת, משפחה ושאר החיים. חזרתי למלחמה האמיתית מבחינתי. מפני שאיפשהו הרגשתי שמה שקרה שם ברוטשילד, הוא תחילתו של הדבר האנושי הכי קטן ומשותף לכולנו והוא, שכולנו, מחפשים מישהו שיבין אותנו. מישהו שיש לנו איתו מכנה משותף, שאיתו אפשר לדבר, להתווכח ואפילו לבכות ובכלל, להיות חבר שלו. מחובר אליו. וזה מה שהיה שם מבחינתי; אנשים, שהתחברו תחת תחפושות שונות, כמו בפורים. כולם מחופשים אבל בעצם (לדעתי האישית) שואלים דבר אחד והוא: בשביל מה אנו חיים? לשם מה כל המסע כולו? וברוטשילד התשובה הזו רחפה באוויר: "אנו כאן כולנו יחד, כדי לחזור ולהיות אחד, גדול מסך כל חלקיו, ממש כמו אלוהים". אז, אם גם אתם קצת מרגישים או הרגשתם משהו בדומה, היה לי נעים לארח אתכם לרגע באוהל הוירטואלי שלי, אני תמיד שמח שיש מישהו שקצת מבין אותי. וכשלא, אני מוחה. בדרך כלל זה נעשה בכך שאני מעשן יותר סיגריות אבל הפעם, החלטתי לכתוב מאמר מחאה. מה רע?