מקובלים, הם אותם אנשים אשר השיגו את היכולת לקבל, לתפוס ולאחוז במציאות נוספת, שעליה הם כותבים לנו בספריהם וכתביהם השונים.
 
כתבים אלו, החל מספרים כמו התורה, המשנה, ההלכה וכלה בכתבי מקובלים כגון ספר הזהר, כתבי האר"י, בעל הסולם ועוד רבים, הם ספרי הדרכה הכתובים במעין "קוד", המדריך אותנו בשם הידוע לנו באופן כללי, כחכמת הקבלה.
ההבדלה וההפרדה שנוצרה בין ספרי "דת" וספרי קבלה, מקורה בזמן מאוחר יחסית בהיסטוריה של עם ישראל, אך ככלל, כל ספרי הקודש המוכרים לנו, כולל הסידור ואף התהילים וגם ספרים רבים שאינם מוכרים לנו, הם בעצם כתבים העוסקים באותה מציאות שנכנסת תחת הקטגוריה של "חכמת הקבלה".
 
כתבי קבלה כאמור, הם אותם כתבים אשר עוסקים במציאות נסתרת מאיתנו ושאותה בעלי ההשגה שואפים להציג בפנינו. תפיסת מציאות נוספת זו, אינה מבטלת את חיותם וחושיהם הגשמיים, אלא מאפשרת להם, מעבר להיותם בני אדם כמונו, לחוש דבר מה שאינו מנת חלקו של אדם מן השורה. הרגשה זו מכונה בפיהם "רוחנית" והיא נגרמת כתוצאה מקשר עם כל רבדיו של הקיום, שנתפס בהם כדבר אחד, תכליתי, תבוני ונצחי, שמתמשך הרבה מעבר לעולם המוכר לנו כעולם החומר/אנרגיה.
רגע היווצרות הקשר הזה, שהאדם מצליח לרכוש ושבעקבותיו הוא הופך לבעל השגה, למקובל, נקרא בחכמת הקבלה:
"מעבר מחסום".
 
כניסתו של האדם אל המימד הרוחני, מימד הנשמה, הוא שלב אחד מתוך 125 שלבים שצריך לעבור המשיג, עד אשר הוא מגיע לתיקון השלם של נשמתו. המצבים והפעולות ובעצם, המציאות שאותה תופס המקובל, נקלטת בו, ממש כפי שאנו קולטים את המציאות בחמשת חושינו הגשמיים ויכולים לתאר אותה ולרשום עליה.
 
כך, באותה מידה, חש בעל ההשגה במציאות הרוחנית המקיפה אותו ומתאר אותה בשמות ובהגדרות שונות שבסופו של דבר מהווים עבורנו את כתבי הקבלה, שרבים מהם נראים לנו מובנים אך אין זה נכון, מפני שהם כתובים כאמור, בשפת קוד מיוחדת. אפילו מילים כמו "ארץ", "הלך", "חזר", "עיניים" ו "אור", אינן מדברות על מה שנראה לנו כענייני העולם הזה, אלא מתארות מצבים עליונים.